לשחייה לילית מגיע לילה שקט...
אני מהלך על קו המים ומסתכל על הגלים, שמזכירים לי חברות
וחברים. אנשים שבאו והלכו, שהלכו וחזרו.  כמו הגלים גם אנחנו
מתקרבים ונסוגים, אוספים כוחות ומתקרבים בשנית.
ולפעמים אנחנו מתקרבים ונסוגים ומוצאים לנו חופים אחרים להתקרב
אליהם. ואנחנו נמשיך ככה לעולם. חלקנו מחפשים חוף להישאר בו אך
לא נוכל לעשות זאת... באים ונסוגים.

אני מהלך על קו המים ומסתכל על החוף, שמזכיר לי את האדם הכי
טוב. אדם שכל הגלים באים אליו ואז הולכים ומשאירים אותו לבדו.

או אולי הוא רואה אותם נמשכים אליו מחבקים אותו בחוזקה
וממשיכים הלאה, חזרה למסעם בים... החוף הזה הוא הזרוע התומכת,
החבר שתמיד יהיה שם. תמיד יוכל לעזור. תמיד יתן את הדחיפה. הוא
לא מצפה לתמורה. הוא שם. ובודד לו.

אני מהלך על קו המים ומסתכל על הירח, שמזכיר לי אלוהים. אלוהים
שמסתכל על העולם ומנסה להבין למה הגלים באים והולכים, למה החוף
ממשיך להיות בודד. למה הם לא בוחרים אחרת.
והוא יושב מלמעלה ומסתכל. ומנסה להאיר עיניהם.

אני מהלך על קו המים ומסתכל על הירח, מסתכל על דמעות של אור
הצפות על פני המים, מסתכל על גלים שבאים ועוזבים, ומסתכל על
חוף בודד.
ולרגע אני הירח המסתכל ואחר כך החוף הבודד. ועצבות מילאה אותי
והייתי לגל ועזבתי.

יום שישי 25 במאי 2002