המצב של סבתא רע. רע מאוד.
וככה גם המצב בבית.
וזה לא גורם לי להיות יותר מידי נורמלית.
אל תדאג, אלכוהוליסטית אני לא אהיה.
אני יום על גראס יום על אלכוהול.
אני סתם צוחקת.
אבל אל תדאג לי.
אין מה לעשות, אני זה הבנאדם האחרון שמעניין אותי כרגע, האמת
שאף אחד לא מעניין אותי עכשיו.
וזה מה שעצוב.
אתה מבין?
אני בדכאון מזה שסבתא שלי חולה, ואף אחד אחר פשוט לא מזיז לי.
לא החברות הכי טובות, לא הידידות, הידידים, אף אחד, פשוט אף
אחד.
מירב לא חרמנית אפילו, שזה באמת מוכיח שמשהו לא בסדר פה.
מירב מחייכת וצוחקת כמו מופרעת כדי שאף אחד לא ישים לב שמשהו
לא בסדר. אבל בשניה הראשונה שאנשים נותנים לה רגע עם עצמה,
מירב פורצת בבכי היסטרי. כזה שהיא לא ידעה כבר המון זמן. מאז
הדכאונות של כיתה ט אני חושבת.
יש את מירב ויש את מרי.
זה נשמע נורא דבילי, אבל זה באמת.
זה גם מה שמסביר את כל ההבדל ביני לבין מי שאתה מכיר.
מרי היא החייכנית, עם התקווה, עם הרצון לעשות טוב.
מירב היא סתם בכיינית שנוטה לקחת הכל קשה מידי, ויותר גרוע
מזה, לחשוב רק על עצמה.
נתקעתי עם מירב כרגע, מרי פשוט נעלמה. היא נלקחה ממני, ואני
מרגישה דרמטית מידי לומר זאת.
אני כבר לא כותבת, והדבר היחיד שכתבתי היו כמה מילים, שאולי
היו כדי להסביר מדוע אני כבר לא כותבת, או אולי סתם כדי לגרום
לי להרגיש שכתבתי, אפילו שזה לא באמת היה להשתחרר מהרגשות.
מירב לא רוצה להשתחרר מהרגשות, כי למירב טוב לבכות.
זה בדיוק הבעיה.
היא נהנית להרגיש כל דמעה זולגת על הלחי, היא נהנית להרגיש את
הבכי חונק אותה, ואיך הוא עולה אל עיניה ומציף אותה חזק כל כך
עד שהיא לא מסוגלת לראות מה קורה לפניה. מירב מתרגשת יותר
מאותם דמעות מכל ריגוש מיני שיכול להיות. וזה לא מתאים למרי.
מרי כבר שנה וחצי לא נתנה למירב אפשרות ביטוי, ואולי זאת
הבעיה.
אולי סבתא שיחררה את מירב החוצה.
אולי גם זה רק משהו שאני מכניסה לעצמי לראש.
אבל מירב כבר עייפה מכדי לחשוב, עייפה מכדי לכתוב, עייפה מכדי
להסביר, או לומר שהיא עייפה מידי.
ומרי?
מרי פשוט נמצאת שם, כמו נושפת על עורפי מנסה להדביק את הקצב
המטורף שאני חייה בו, וגם בימי המנוחה, היא פשוט לא מצליחה.
היא מנסה להחזיר לפניי את החיוך האמיתי, זה שלא מושפע מאלכוהול
או סמים, זה שלא מנסה להסתיר את הדמעה שלוחצת לצאת החוצה,
החיוך הזה שפשוט קיים שם, כי יום בהיר, כי הגיטרה נמצאת שם.
כי אני נושמת וחיה. או כי פשוט אני מחייכת באמת. וגם זה גורם
לי לחייך. וזה נותן לי את הכח לנגן ולהפיק מכל צליל רגש
אמיתי.
פאק. פיבי כבר מזמן לא קיבלה את היחס המגיע לה. ובטח שלא
פנתרה...
כן, מירב כבר לא מנגנת על גיטרה, ולא על באס.
כי זה לא מירב. זה מרי.
כשמירב מנגנת, היא סתם פורטת, בחוסר חשק, מנסה להשמיע צלילים,
מנגינות שגורמות לה להרגיש.
אבל היא לא מרגישה.
גם הבכי הזה זה לא תחושה. אל תתבלבל לחשוב שאני בדכאון לא
נורמלי. אני לא מרגישה את זה. כן, רע לי. אבל זה רק כי אני
מתגעגעת למרי.
אני לא עצובה ולא בדכאון.
כמו שבנאדם נורמלי מרגיש סיפוק מאורגזמה, אני מרגישה סיפוק
מלבכות. כל דמעה שזולגת גורמת לי להרגיש. וזה כל כך הרבה בימים
בהם אין תחושות ואין רצונות, חיים כמו מכונה. זה כל כך הרבה
שאין לך מושג. ואני אוהבת את זה. כי זה הדבר היחיד שאני בטוחה
בכנותו.
גם אם החיוך האמיתי לעולם לא ישוב, אשמח להשאר עם הבכי, כי הוא
אמיתי. יותר מכל כך הרבה דברים בעולם הזה.