"התעלומה האמיתית של העולם הוא הגלוי לעין, לא הסמוי מהעין"-
אוסקר וילד.

"הרם את הידיים ונשום עמוק," אמר לי הרופא.
שאפתי ונשפתי והוא בסיימו הוריד את חולצתי.
"הכל בסדר," הוא אמר וליפף את החגורה לבדיקת לחץ הדם סביב
זרועי השמאלית. ניפח וניפח והירפה. "הנה אתה רואה, אתה בריא
כמו שור!" אמר, וחייך חיוך שהגביה את משקפיו מעל חוטמו.

הרופא הלך ואני נשארתי לבדי, אך לא ליותר מדי זמן. דפיקות
נשמעו מכיוון הדלת, רכות ועדינות, מצפות לתשובה הולמת, אין לי
כח למבקרים, והדפיקות ממשיכות ומתארכות, מתחזקות ומאבדות את
סבלנותן. קיפצתי מעל המיטה ופתחתי את הדלת.

החבר המוזר שרכשתי לפני עידן ועידנים, החליט כרגיל, על ביקור
מפתיע ללא הודעה מראש. הוא החזיק בידו האחת בקבוק יין אדום
ובידו השנייה שתי כוסות שמנמנות.

"יש לי חדשות טובות," הוא אמר ודחף את הדלת בלי לבקש את רשותי.
"חדשות נפלאות," הוא הוסיף. "העולם סוף סוף מגיע לקיצו," הכריז
והניח את כוסות השתייה על השולחן הקטן ליד מיטתי.
"בדיוק כמו שהבטחת אז."
"אז זו היתה טעות בחישובים."
"השמש תעלם... העולם יהיה בעלטה.. זה מה שאמרת לי אז, לא?"
"כן... כן, היא היתה אמורה..."
"אבל זה היה ליקוי חמה, הלא כן?" השלמתי את דבריו.
"ליקוי? זה היה ליקוי בתחזית. הפעם, התחזית נכונה. מחר יחרב
העולם."
"ואיך בדיוק?" שאלתי אותו כשחלץ את הפקק.
"אה, זה סוד, תראה מחר." אמר ומזג לשנינו.
"לחיים?"
"לשלך, לשלי, לכל האובדים בחשכה!" הוא הרים את כוסו וצחק.

כוסותינו נשקו והחליפו צלילים, שפתינו טעמו, ולשונותנו התענגו
על חמיצותו הרגעית של היין ועל חמימותו החמקמקה.

הוא הלך כלעומת שבא, בקבוק היין בידו האחת ושתי כוסות בשנייה.
ואני נותרתי לבדי, משתעשע מזכרון אמרותיו חסרות השחר.

הכרתי אותו ערב אחד, כשנשען על יד מיטתי וכיבה את מנורת הלילה
כדי שלא אראה את פניו. מסיפוריו הבנתי שהוא ניחן בסגולה
המאפשרת לראות את חורבנה הקרב של האנושות. מאז הוא מתדפק על
דלתי, תמיד אוחז בבקבוק יין, תמיד מאמין באמיתות דבריו. ובכל
פעם חוזר אלי, מתרץ את תרוציו ומספר על עוד חורבן קרב.

יום המחר הגיע והזמן שיחק לו. שום דבר מיוחד לא ארע, כרגיל.
אחרי אין ספור שיטוטים מחדרי לחדר הטלוויזיה, שמעתי את קולו של
קריין במצוקה. עשן התמר בתוך תמונת הטלוויזיה, אש אפפה שני
מגדלים גבוהים, אנשים מכוסי אפר דמו לרוחות רפאים. האם סוף
העולם מתקרב? שאל הקריין ואני עצרתי את לבי. לאחר שהתפזר העשן
וניגלה גודל האסון, היה אך מן הראוי לומר שאכן קרה דבר נורא,
אבל לא סוף העולם; אולי זה קרה בסוף העולם, לא כאן זה בטוח.
סוף העולם פשוט לא אמור להראות כך. גיחכתי בהנאה, שוב פעם
ידידי היית קרוב, אבל כמו תמיד, רק קרוב.

חכיתי ששוב יבוא לפקוד אותי, אבל הוא לא הגיע. אנשים מוזרים
אחרים נגלו לי מדי פעם, מוזרים לפחות כמותו, אבל לא מיוחדים
ונדיבים כמוהו. יש מישהו שאני מכיר שטוען שפעם אלוהים דיבר
אליו ואמר לו להרוג את אשתו ואת הילדים, כך אמר לו, ברצינות.
ויש עוד אחד שאני מכיר, שאמר שהוא מסוגל לראות את האבק מתרבה:
כמו חיידקים, כמו בקטריות. ויש עוד אחד ששאל אותי אם אני מסוגל
לראות אותו. לא, אמרתי לו, לא אותך ולא את הצל שלך.

יום אחד, עוד אחד מאותם ימים שלא ידעתי לספור, נשמעה הנקישה
המוכרת והאהובה כל-כך, צלולה כמו חברותיה הזקנות משכבר הימים.
בעליצות נשכחת פתחתי את הדלת, אך לא החבר הרצוי עמד בפתחה, אלא
איש קטן וגוץ, שבירכני בשלום איטי ובהסרת כובע בעל נוצה.

"אני יכול להיכנס, אדוני?" הוא שאל.
"אתה נראה קצת מאוכזב," הוא אמר כשהכנסתי אותו פנימה.
"אפשר לומר."
"ציפית למישהו אחר?"
"אכן כן."
"והוא לא בא?"
"לא ממש."
"אתה רוצה שיבוא?"
"ומי אתה?" שאלתי אותו בחזרה.
"אני מגשים משאלות פשוט. באיזו משאלה אתה חפץ?"
לאחר מבוכה רגעית וחוסר נוחות מוזר, שאלתי אם צריך לומר את
המשאלה בשקט, או בקול רם.
"אפילו בלב," הוא לחש.
איך יכולתי לסרב? חייכתי במתיקות והעליתי את משאלתי. הוא חייך
בחזרה ואמר שמשאלתי מולאה. לאחר מכן, הניח את כובעו על ראשו
והלך כלעומת שבא.

נותר לי רק לחכות. לא חלף רגע ודפיקות נוספות נשמעו בדלת. לא
נתתי להן להמתין ופתחתי את הדלת לרווחה. הבקשה אכן מולאה, ועוד
בלי לחכות. "כמה נפלא לארח אותך שוב, התגעגעתי." אמרתי לחברי
הישן, שאחז ביד אחת בקבוק יין אדום ובידו השנייה שתי כוסות
מבריקות.

"למה יש להתגעגע? הכל באבדון. סגולה עגלגלה, שמנה ובטלה." הוא
אמר.
"די, די לך. אין טעם להתרגז, מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה, הלא
כן?"
"כן, אך לא. מאסתי בחיי. כמו העולם - הם נמשכים לנצח."
"ומה רע בעולם כמו שהוא?"
"מה זה משנה אם הוא טוב, או אם הוא רע, במצב בו אני לא מסוגל
לממש את סגולותיי?"
"אז מה קרה? פעם טועים, פעם צודקים."
"תשמע טוב לדבריי ידידי, אין לי טעם לחיות בלי להיות מי שאני,
אין טעם לנבא את חורבן העולם אם הוא לא מתכוון להיחרב."  
"ואם אומר לך שיש  פתרון למצבך העגמומי."
"פתרון? המילה עצמה כבר מנבאת רעות..."
"ורעות אתה מחפש, אז איזה רוע כבר יכול לצאת מפתרון?"

במקום להכביר במילים, סיפרתי לו על האורח שהביא אותו לכאן. הוא
טען להגנתו, שלא האורח הביא אותו אלי, אלא רצונו שלו. "יכול
להיות," טענתי, "אבל נניח, רק נניח שיגשים לך משאלה אחת. שני
דברים יקרו בו זמנית: משאלתך תוגשם וגם יושמד העולם."

הוא כנראה שוכנע מדבריי, כי שתק ומזג את היין בכובד ראש, והשיק
את כוסו לכוסי בלי להגות ולו מילה אחת.

בתום הטקס המוכר, המלצתי לו לארוב ליד דלתי ולחכות לאיש קטן
וגוץ שעל ראשו כובע מעוטר בנוצה. פרט לגיחוך קצר, הוא לא אמר
דבר ועזב כלעומת שבא.

הזמן עשה בי כרצונו בחכותי למגשים המשאלות וגם לחברי. שניהם
סירבו להגיע. אולי כי היו לכודים בתוך רצונותיהם להגיע בנפרד
ולא ביחד, אולי בגלל מינון התרופות החדש שקיבלתי. את זאת אני
לא ממש יודע. באחד הלילות כשמחשבות השגרה מצאו את מקומן הטבעי,
וטעם שפוי וחסר דמיון חלחל לחיי, נפרצה הדלת. ללא הדפיקות
המוכרות והחביבות, ללא הנימוסים הידועים, ללא רצון לוותר לאני
החדש, בא מגשים המשאלות ואחריו החבר שכה אהבתי, שלובי יד
וזרוע, כאילו מכירים אחד את השני יותר משאני מכיר אותם.

כבר לא הייתי צריך להכיר ביניהם. החבר היקר עדיין החזיק בבקבוק
יין אך כעת בשלוש כוסות; מגשים המשאלות לא הסיר את כובעו, הוא
כבר החזיקו בידו, כאחד שעשה את הכרותו מחוץ לדלתי.

"אני רואה שאתם כבר מכירים," אמרתי באכזבה.
"אכן מכירים." אמר החבר.
"ועד כמה נפלא הוא הדבר." אמר מגשים המשאלות.
"וסיפרת לו על הרעיון?" שאלתי את חברי.
"מסתבר שהוא כבר ידע."
"אז למה הגעתם אלי, יכולתם לסגור את תוכניתכם בלעדי."
"אבל רצינו את הגושפנקה שלך." אמר מגשים המשאלות.
"באמת לא הייתם צריכים."
"אנחנו בהחלט כן."
"אם אתם מתעקשים, אז ברכתי נתונה. הנה," אמרתי והבטתי בחברי.
"אתה מוזמן לבקש את משאלתך," ואז חזרתי למגשים המשאלות, "ואתה
מוזמן להגשים לו אותה." ולשניהם סיכמתי את העניין. "ראיתם כמה
זה פשוט וקל. את הפרחים לקברי אני מקווה שאספיק לקטוף לבד."
לאחר שסיימתי את נאומי, הסתודד הזוג החדש כממתיק סוד וחייך
באושר כלאחר טקס נישואים חפוז.
"הדבר נעשה!" אמר חברי הטוב.
"יפה ומה ביקשת?" שאלתי.
"אה, משאלות לא מגלים, " אמר ופרץ בגל צחוק שסחף את מגשים
המשאלות בתרועת צחוק ניצחת.
"ככה, אתה מתכוון לעשות לי?" שאלתי אותו, תוך איבוד מלותיי
והטעם לחיי.

כך חלפה הבלעדיות לעולמי, ואי הודאות חדרה במקומה. ניצבתי בחדר
לבד, למרות שעמדתי בין השניים, הצוחקים והצוהלים, המתעלמים
והמדברים כאילו אני זר ביניהם.

אינני זוכר מתי עזבו, זה לא שינה דבר. אני חושב שזו הפעם
הראשונה שחברי הטוב שכח משהו - כוס אחת עשויה פלסטיק שקוף, כזו
שניתן למצוא בכל מטבח או ליד כל מתקן מים בבית חולים
פסיכיאטרי.  קימטתי את הכוס בכעס והטלתי אותה לתוך הפח.

עשר שנים חלפו מאותה פגישה האחרונה עם השניים. מאז אני אוחז
באותו קלון של אי ודאות בחיי, מחפש את חברי הטוב מתריע
בשווקים, במקומות ציבוריים, כמוני לפניו. תר אחר מגשים
המשאלות, כדי להגניב עוד תקווה לאנשים הפשוטים שמצפים לנסים.

אולי הדבר הנורא מכל שקרה, הפוך ממה שהורגלתי בו מהרגע
שנולדתי, שלזמן יש פתאום משמעות, ושהגלוי לעולמי הפך לסמוי
מעיני. לפעמים בין עיסוק יום-יומי אחד למשנהו, אני עדיין מנסה
לשחק בזמן, לדמות קריאת עורב לקריאת חבר, כמו פעם. אך התוצאה
נשארת זהה - העורב מתעופף ונעלם, והצל בעינו עומד ומשתנה רק
בגלל סיבובו של העולם.