http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=229897

צה"ל נכנס לקלקיליה.
קילומטרים ספורים מהבית שלי, יושבים עכשיו אישה ושלושת ילדיה,
בביתם.
העיר בסגר. גם לצאת מהבית לא כדאי, כי החיילים מסתובבים בחוץ.
התנועה של המכוניות נפסקה כמעט לחלוטין. במקומה, נוסעים טנקים
ברחובות. ולפעמים גם אמבולנס. אבל רק לפעמים.
בתה הפעוטה של האישה, בת 3, מציצה מהחלון. האם ממהרת להזיז
אותה משם. יש דברים שהילדה לא אמורה לראות. ואילו היום, הרחוב
מוצף בדברים שאף אדם לא אמור לראות. במבט חטוף, רגע לפני שהיא
לוקחת את הילדה משם, היא מספיקה להבחין בחיילים מכים את הבן של
השכנה. היא כמעט פולטת זעקה, אבל משתתקת. אסור שבנה ישמע. זהו
בן-כיתתו, חברו מילדות. רק שלא יציץ מהחלון גם הוא.
מסתכלת על פניהם של החיילים. מי הם? האם ביניהם השכנים
מכפר-סבא? הלוא רק לפני שנתיים, היו מגיעים לכאן מידי פעם,
בשבתות, לערוך קניות. אבל כבר מזמן היהודים לא מגיעים. בני-כמה
הם? היא לא מצליחה להחליט. המדים הופכים אותם למבוגרים כל-כך,
אחידים כל-כך. בעיניים שלהם היא מזהה פחד. וגם שנאה. אישה
כמוה, בת 40 בקרוב, יודעת היטב לזהות את מחשבותיו של אדם לפי
עיניו. אבל הפעם, היא מנסה להתחמק מהעיניים שלהם.
חוזרת לספה. הא שומעת את החיילים עוברים ליד דלת ביתה. מתפללת
שלא יכנסו. עוד לא הצליחו להחזיר את הדירה לקדמותה מאז הפעם
האחרונה שהחיילים עברו בה, לפני חודשיים כמעט. היא מנסה שלא
לחשוב על בן-השכנה. האם הוא בסדר? האם הוא בחיים?

צה"ל נכנס לקלקיליה.
קילומטרים ספורים מהבית שלי, יושבים עכשיו 4 חיילים, במחסום
מאולתר.
העיר בסגר, והם מפקחים על כך שתושבים לא יצאו מהעיר. העבודה לא
קשה. מכוניות כמעט שלא עוברות ברחוב. לעיתים רחוקות מגיע
אמבולנס. החיילים מתנצלים, אבל לא נותנים לו לעבור. זו הפקודה.
הם מודים לגורל ששם דווקא אותם במחסום. חיילים עדינים פחות היו
הופכים את האמבולנס, משפילים את הנהג. אבל הם, תודה לאל, בסדר.
הם מחייכים חיוך עצוב, מגמגמים התנצלות בערבית.
הם מעדיפים שלא להביט אל תוך העיר. ישנם דברים שילדים בני 20
לא אמורים לראות.  וקלקיליה היום מוצפת בדברים שאף אדם לא אמור
לראות. גם לא חייל גיבור. אולי, בין ארבעת החיילים הללו, גם
אחד או שניים מכפר-סבא. הם יכולים להיזכר בקלות איך עד לפני
שנתיים היו מגיעים לכאן מידי פעם, בשבתות, לעשות קניות. המחשבה
הזו מעלה בהם געגוע. אבל הם מתעלמים ממנו. אין זמן לשטויות
כאלה. אז הם היו צעירים ותמימים. היום זוהי מלחמה על הבית.
לפעמים, ילד עובר לידם בריצה. לפעמים אדם מבוגר. הם עוצרים
בעדם, לא נותנים לעבור. זאת ההוראה שקיבלו. מנסים שלא להסתכל
להם בעיניים. אבל לפעמים מגניבים מבט, ומזהים שם פחד. וגם
שנאה.  הם רק בני 20, אבל כבר מצליחים להבין עיניים נואשות
כל-כך.
מוזגים קפה. חושבים על החברים בבית. על המשפחה.  מתפללים
ודואגים לשלומם. רק שלא יקרה להם משהו. בעיקר פוחדים מפיגועים.
לפני 4 ימים כמעט והתפוצץ מטען במועדון, בו הם נוהגים לבלות.
מנסים שלא לחשוב על הילד הפצוע באמבולנס שעצרו. האם הוא בסדר?
האם הוא בחיים?



מחר או מחרתיים צה"ל יצא מקלקיליה. כותרות העיתונים ישתנו,
כולנו נעבור לנושא הבא.
אבל אישה אחת ושלושת ילדיה, וארבעה חיילים- האם הם יצליחו
אי-פעם לשכוח?