לסילביה פלאת


האם את מסוגלת לראות את עצמך
ניצבת בחלונות הראווה של חנויות ספרים,
שותקת, מחייכת חיוך נוצץ, שולחת מבט נוקב
בעוברים ושבים, שמעולם לא שמעו את שמך.

אכן,
את לא בובת ראווה סטנדרטית,
ובוודאי כבר מאסת בשמיעת הרוטינה הקבועה
"איזו יפה, מה, היא מתה בגיל 30?
חבל, בחורה כל כך צעירה ויפה.
מה אמרתם שהיא היתה, משוררת? טוב,
זה מסביר הכל."
הכריכה הורודה הזו, החיוך, וכתב ידך המסולסל
כמה אירוני
לעומת הדמעות הזולגות בספר, המתעקשות
להיראות כמילים.

והנה את,
צעירה- זקנה לנצח, קמטי הספר על פנייך,
קרבייך ולבבך שפוכים באסתטיות ורדרדה
בחלונות הראווה של הסטימצקי.
אבל הרי את משוררת. אולי זה
באמת
מסביר
הכל.