[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אודי בקר
/
אינרציה

אז מה יש לי עכשיו בחיים? יש לי חדר, שאינו באמת שלי, יש לי
מיטה שאינה באמת שלי, יש כוס ריוויון, ריק גדול בלב, כתב מחובר
קלות עם 'א' שנראית כמו 'שו' ו-'נ' שנראית כמו 'ו'. אני יושב
כאן וכותב על כלום. אפשר לחשוב שאני סיינפלד (וכשאני חושב על
זה, גם ה-'פ' נראית כמו 'כ'. פלא שאני מסוגל לקרוא את הכתב
שלי). העברתי עכשיו יומיים בבזבוז זמן מוחלט, בזבוז זמן של
משחקי מחשב וצפייה בטלוויזיה, ועכשיו רק מקונן בי הפחד שאני לא
יכול לעשות שום דבר אחר. יכולתי לעשות, כן, אבל הכל זה
פונקציה, פונקציה של אנשים, כסף ומאמץ. תשכחו מ-'זמן'; הזמן
עובר בלי קשר, על אפינו ועל חמתנו, אם נעמוד על הראש או נקפוץ
מהגג, באותה מהירות ודרך. אנחנו רק קולטים אותו אחרת. ברקע אני
שומע את הטלוויזיה דולקת בסלון ונאבק בדחף לצפות בה, לרוקן את
השכל קצת, איזה עונג. מספיק עם זה, הגיע הזמן להתמודד, לא?

כילדים קטנים מטפלים הורינו בכל הצרכים שלנו, אפילו החברתיים.
הם מאכילים ומשקים אותנו, ובו בזמן אומרים לנו מי יהיו או לא
יהיו החברים שלנו. ככל שאנו מתבגרים מצופה שנקום וניקח אחריות
על עצמנו, על בילויינו בשעות הפנאי. אם לא נקום ונעשה מעשה,
איש לא יעשה אותו בשמנו; כך זה כבר כמוסכמה בכל נושא. בריקודים
של הכיתות הנמוכות התגודדנו בקבוצות סביב הרחבה הריקה, נתנו
למורים, המבוגרים התורנים של הסצנה, לדחוק בנו למרכז. כמבוגר,
לא דוחפים אותך למרכז; אתה "דוחף" את עצמך, ספק מונע ע"י החברה
ספק מתקדם מכוח הרצון. הכל זה אינרציה, הכל. בהתחלה דוחפים
אותנו, עד לנקודה בזמן בה אנו משוכנעים שאנו יכולים לנוע לבד,
מתחילים לנופף בזרועותינו בהתלהבות אנה ואנה, רצים הלאה,
מאמינים בתנועה רצונית. זה לא נכון; את כל האנרגיה שלנו אנו
משקיעים למעשה באנשים אחרים, בעוד שאנו נעים רק בזכות אותו
כוח, אותה אנרגיה שניתנה לנו ע"י הסביבה. למעשה, זאת לא אשמתי
חלילה שאני עצלן. זאת אשמת החברה שלא מספקת לי את האנרגיה
הדרושה לי. תתביישי לך, חברה. אם כבר, זאת אשמתי שאחרים הינם
עצלנים, ולו רק כי אינני דוחף אותם מספיק. אנצל הזדמנות זו
ואתנצל לפני אותם אומללים חסרי מזל.

מעניין מי מניע את הראשון בשרשרת האנושית הקטנה שלנו, בה כל
חוליה, כל איש מניע את הבא בתור. האם זה החל עם אותו מרק
קדמון, מקור כל החיים בכדור הארץ? עם אותו ברק שפגע בנוזל והפך
אותו למה שהוא, בעת שכל חטאו היה ניסיון להעביר אנרגיה לאדמה,
כך שתפלוט אותה לאחר מכן כאטומים טעונים? האם אנו חייבים זאת
לעננים שיצרו אותו בהתנגשותם, נעים זה כלפי זה, מחליפים כוחות?
ואולי לרוח שקירבה אותם יחדיו, ומקור כוחה במיליון ואחד גורמים
שונים, באקראיות לשמה שעומדת בבסיסה. תודה אקראיות. הרגע
בזבזתי עוד שני דפים ממש על כלום, תודה רבה לך אקראיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המציאות- מסריחה
אבל שימושית



אחד גדול בסלוגן
ראשון ואחרון


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/02 14:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי בקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה