ניגש אליי. חיבק לי את הזרוע. עשיתי עצמי קצת עצוב. הוא לחץ
מדיי. ניערתי אותו קלות.
"אין דבר"-לחש.
"הממ.."-עניתי במפתיע. איפוס מוחלט של רגש. עאלק.
"רבותיי, האזינו לשיר שכתבתי. קצר." כמו ההוא בהלוויה של ההוא.
אותו פרצוף של... של ביילין, הייתי אומר.
שום רגש. רק קצת מחשבות על האישה הנוראית מהחדשות. דקרה את שתי
ילדיה. התחיל השיר. שיחרר טיפה את האחיזה. האזין. עאלק.
אני חולם על ביורק מדי יום ושוכח את כל השאר. גם היום. רק קצת
חבל, קצת מציק... (חיטטתי בכיסי ומצאתי חופשי יומי מפורר,
כנראה כובס יחד עם הלי קופר), בא לי לשרוק.
" סינדרום הופך לאמנות
בסוף- תלוי מאיפה מתחילים- נמות. נמות. נמות."
הסתיים השיר. הרפה את האחיזה ומחא כפיים. ניצלתי את הזדמנות
וברחתי. רצתי. נתקלתי באקליפטוס. נפילה. צחקתי. משהו בכל זאת
חדר, דגדג. אמנם זה לא עצב... |