אז הוא ישב שם. בלי יכולת לזוז ולדבר. הוא היה מסוגל רק לנשום.
לשאוף אוויר ולנשוף אותו החוצה.
לאט לאט הוא נרגע והצליח להזיז קצת את הידיים והרגליים.
הוא נשם בכבדות ופקח את העיניים.
כן, הוא עדיין באותו מקום שהיה בו אתמול, הספסל הירוק בגן
שבסוף הרחוב. הוא ניסה להיזכר מה בדיוק קרה לו אבל הוא היה
מאוד מטושטש.
הוא קם באיטיות והתחיל ללכת במעלה הרחוב. הוא הרגיש בבת אחת את
הרעב מנקר לו במעלה הבטן. הוא הוציא את תוכן הכיסים שלו החוצה
ובחישוב מהיר מצא שכל רכושו הם 56 שקלים ו-70 אגורות.
הוא המשיך ללכת עד המכולת השכונתית, "המקום של ברוך" היה המקום
שהוא תמיד קנה בו את המוצרים החיוניים לו למחייה היום- יומית
השוטפת. הוא לא צרך הרבה, בד"כ לחם, חלב, קפה, גבינה, ממרח
שוקולד וסיגריות. הוא היה רזה מאוד, ולא אהב לאכול כמעט בכלל.
הוא בעיקר שתה ואוכל אכל או כשהיה מאוד רעב או כשהיה מאוד
משועמם.
הוא ידע שזהו לא אורח חיים בריא והוא היה גם בטוח לחלוטין שיש
לו כמה בעיות רציניות, בטח בכבד ובקיבה.
אבל כל זה לא ממש הפריע לו. הוא אהב את החיים האלו, החיים שלו
כשהוא לא תלוי באף אחד ואף אחד לא תלוי בו.
הוא גר לבדו בדירה קטנה ודיי מוזנחת ברחוב קטן וצר בתל-אביב.
כשהוא היה צעיר הוא נשבע שלעולם לא יגור בתל-אביב. זו תמיד
נראתה לו העיר הכי רועשת והמונית בעולם והוא אוהב מקומות קטנים
ושקטים.
אבל אז יום אחד הוא הלך לאיטו בתל-אביב מהרהר לו כרגיל ופתאום
הוא קלט שהוא אוהב את העיר הזו, שיש שם את הפאבים הכי מיוחדים,
שתמיד הוא ימצא שם את המקום שלו, המקום הזה שהוא יכול לשבת בו
בשקט, לשתות ולעשן ולחשוב על החיים ולהרהר לו בחלומות רחוקים
שכנראה כבר לעולם לא יתגשמו.
אז הוא נכנס למכולת וקנה לו בגט ושוקו. ככה סתם, בגט כזה בלי
כלום, כמו שהוא אוהב את זה, פשוט וקל בלי כלום.
הוא הלך ברחוב אוכל ושותה ולבטח נראה כמו ילד שחזר הרגע
מהקייטנה בגוף של מבוגר. האמת שהוא בכלל לא נראה מבוגר, הוא
נראה כמו נער מתבגר בתיכון. אמא שלו אמרה לו שמאז התיכון הוא
נראה אותו דבר, ושהוא לא מטפח את עצמו ושכדאי שהוא יזדרז כי
היא מאוד רוצה נכדים וזה לא נראה כאילו החיים שלו מתקדמים
לאיזה מקום. המזל שלו היה שהוא היה חכם, מהחכמים שאף פעם לא
לומדים ותמיד איכשהו מצליחים. הוא עבד כטכנאי מחשבים, הוא תיקן
מחשבים של אנשים בבתים שלהם והשתכר לא רע בכלל. בזמנו הפנוי
היה כותב שירים אבל אף פעם לא חשב לפרסם אותם. זה היה רק תחביב
וחוץ מזה זה היה אישי מדיי ולא התחשק לו לחלוק את רגשותיו עם
אנשים זרים.
הוא הגיע לפתח הבניין שלו, הוא עלה באיטיות הרגילה שלו
במדרגות, הכושר שלו היה מאוד לקויי והפעם האחרונה שהוא עשה
ספורט כלשהו הייתה כנראה בשנה שעברה במשחק בודד של סקווש שגם
לשם הוא נגרר בכוח ע"י חבר ותיק שהתעקש לבלות איתו "זמן איכות"
, כמו שהוא קרה לזה כמובן. הוא לא הבין איזה זמן איכות יש
בדיוק למישהו שמבלה איתו אבל הוא לא אהב להתווכח יותר מדיי.
הוא הגיע לדירה, סובב את המפתח בחור המנעול ונכנס. הבית היה
חשוך ומבולגן והוא פילס את הדרך בין ספרים, דיסקים, כריות
וכסאות אל המיטה שלו. הוא נשכב לו ועצם עיניים.
לאחר מספר שעות הוא התעורר בבהלה.
הוא ישב שם. בלי יכולת לזוז ולדבר. הוא היה מסוגל רק לנשום.
לשאוף אוויר ולנשוף אותו החוצה.
לאט לאט הוא נרגע והצליח להזיז קצת את הידיים והרגליים.
הוא נשם בכבדות ופקח את העיניים.
כן, הוא עדיין באותו מקום שהיה בו אתמול, הסיטואציה הייתה מאוד
מוכרת לו, כאילו הוא כבר היה שם באותה סיטואציה קודם לכן.
האמת היא שבעצם הוא שם בכל יום מחדש,  כל יום בחודש וכל חודש
בשנה. הוא נמצא באותו מקום שוב ושוב ושוב...