שוב מצאתי עצמי מחפש את אותם אנשים ממוצעים, שבניגוד אליי
יישארו בפסח הזה בארץ ישראל או אולי יטוסו עד לטורקיה. אנשים
ממוצעים, שבזמן השירות הצבאי שלהם הם לא היו בחו"ל. כאלה אנשים
ממוצעים שלא פרצו להם 7 פעמים לאוטו, אפילו אם אין להם דייהטסו
שרייד ירוקה, עם דפיקה קלה בצד שמאל. אותם אנשים עם דחף לרצוח
ונטייה להשמנה.
לא מצאתי.
בוקר שגרתי, אני חושב לעצמי, בסיס, עייפות, כל הסיפטומים
מסמנים על בוקר רגיל. מבט אל המראה ודהייה של חצי חיוך, אולי
הוא גם בגלל שמברשת השיניים מסרבת להיכנס עמוק יותר אל תוך
הפה. יוצא מחדר האמבטיה, חולצה לבנה, מדים, מדים, מדים,
דיסקית, כומתה ומשקפיים, חייל למופת, מוכן ומזומן לצאת לעוד
בוקר שגרתי.
מבט אל השעון בשעה שלקחתי עוד לגימה מהקפה, שבע ועשרה, השעון
אומר, לי זה נראה כאילו הוא סתם רוצה להצביע לכל כיוון, נו
מילא, אני כבר רגיל, לפחות הזמן בסדר, לבסיס היום אני יגיע
בזמן, יחסוך הפעם עוד סכסוך עם המפקד, עוד א' לאיחור במחברת
הרס"ר, עוד שעת שינה... שוב אני חסכתי מעצמי שעות שינה. בוקר
שיגרתי חושב לעצמי, עייף כתמיד.
התנעה... הצצה אל המראה, אם אני עכשיו יצא ברברס אני לא יעשה
תאונה... או שכן? נימה של אופטימיות מסתמנת על פניי הטרוטות.
אין לי רדיו, שוב אין לי רדיו, זו אולי הסיבה המקורית שגורמת
לי להרהר בכל תורת האנשים הממוצעים.