היום שהיה לי...
פתחתי את העיינים, כל גופי כמה למשהו מסוים, משהו לא ברור,
הרגשתי את חזי נקרע מבפנים, את מוחי מתערבל לו בתוך ראשי,
הרמתי את גופי והחלטתי לצאת לחפש מהו הדבר שאני כל כך רוצה,
יצאתי לרחוב, הסתכלתי על האנשים חולפים ועוברים אותי, אנשי
עסקים, קבצנים, ילדים הולכים לבית ספר עם תיקם על הגב ובידם
אוחזים את ארוחות הצהריים שלהם וסתם אנשים קשי יום הולכים לעוד
יום עבודה מפרך, נכנסתי לסמטה צדדית, חשוכה, ללא קולות של
ילדים משחקים, בלי מוזיקה רועשת, בלי צעקות, רוח פתאומית נשבה
והסיטה את שערי מעיני שנייה לפני שהרמתי את ידי להזיזה, ברחוב
היה דלת אחת שונה מכל הדלתות, היא היתה צבועה במין גוון אפור
ירקרק משונה עם חירוט עליה ""what go's around come's around
החלטתי לדפוק, אולי שם נמצא מה שאני מחפש, דפקתי שלוש דפיקות,
עם אצבע אחרת כל פעם, לא יודע למה, פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון
לעשות.
אישה נמוכה, לבושה שחורים כולה ועם איפור לבן על  כל פניה פתחה
לי את הדלת
"תיכנס, חיכינו לך" היא אמרה
"לי? מאיפה ידעתם שאני אמור לבוא?" שאלתי, לא מופתע כל כך
"תכנס" האישה עצמה את עינייה ופתחה אותם מחדש, לא התווכחתי
איתה ונכנסתי, החדר היה צבוע כחול כולו עם תחריטים של עננים
חרוטים על הקירות, הוא היה שומם לגמרי מלבד ארבעה קטורות
דלוקות בכל פינה בחדר, היא הסתכלה עלי ואמרה "זה לא המקום שאתה
מחפש", היא הסיטה וילון שהוביל לחדר אחר, יכלתי לראות שהוא היה
שונה לגמרי מהחדר שהייתי בו כרגע,נכנסנו אליו, הוא היה צבוע
בחום כולו, חשוך מאוד, בקושי יכלתי לראות את הקירות הסובבים
אותי, הרגשתי שאני שוקע במקום שאני דורך בו, הסתכלתי למטה
וראיתי אדמה, חומה-שחורה, עם סדקים בה ובמקום שבו דרכתי האדמה
מתפוררת ונהפכת לעפר "זה לא המקום שאתה מחפש",היא החזיקה את
ידי והובילה אותי לחדר הבא, החדר היה כחול כולו, ממש כמו החדר
הראשון, לא היו קירות לחדר, זכוכיות ענקיות מלאות במים שימשו
בתור קירות, כמו אקווריומים ענקיים, הרגשתי כאילו הם רוצים
להתנפץ עלי ולמחוק אותי מעל פני האדמה, הרמתי את ראשי לאישה
"זה לא המקום שאני מחפש".
הסטתי את הוילון והמשכנו לחדר הבא, החדר היה מואר כולו באור
נרות, האור היה נעים, מסנוור אבל לא מסנוור, הנרות היו מסודרים
מסביב לקירות החדר, הם נראו כאילו הם דלוקים כבר מאות שנים,
היו שם נרות מכל הסוגים והגדלים, נרות דקים, נרות עבים, נרות
עם שתי פתילות, נרות ארוכים שהתנשאו עד כמעט לתקרת החדר
והשאירו פיסות של עשן שחור דבוק לתקרת החדר.
האישה הסתכלה עלי "זה, זה החדר שאתה מחפש" היא הרימה את שתי
ידיה ונגעה בחזי, הרגשתי שכל כוחי עוזב את גופי ואת עיניי
נעצמות, נסחפתי לתוך עולם חלום והתעוררתי בתוך עצמי, בתוך פיסת
אדמה מתעופפת לה בין פיסות אדמה אחרות, בודדות לגמרי, נרות
וקטורות הקיפו את הפיסה שלי, רוח קלילה נשבה ופרעה את שערי
התרוממתי על רגלי והסתכלתי סביבי, מאחורי היתה האישה ההיא,
הסתכלתי עמוק אל תוך עינייה.
"איפה אני"?
"אתה בתוך עצמך, אני חושבת שאתה כבר יודע את זה"
"למה אני כאן?"
"אתה כאן כדי למצוא מה שאתה מחפש, ואני כאן כדי לעזור לך"
הסתכלתי עליה ולא הבנתי, היא הסתכלה מסביב ואמרה "מה אתה רואה
כאן, מסביבך?"
"אני רואה מקום שלא קיים במציאות, הוא לא יכול להתקיים
במציאות!"
"ולמה זה? אם הוא לא היה קיים מן הסתם לא היינו בו, לא היינו
נושמים את האוויר שאנחנו נושמים עכשיו ודורכים על הקרקע שאנחנו
דורכים עליה, אתה לא חושב?"
הסתכלתי עליה, מבולבל עוד יותר ממקודם אפילו
"אני אנסה לפשט לך את זה, אתה כאן כדי להבין למה אתה כל כך
כמה, נכון?"
"כן"
"אולי התשובה היא בעברך"? היא הרימה את ידה ופתחה מעין חלון,
קצוותיו היו מטושטשים והוא זהר באור לבן, רך, כמו של תינוק
הרואה בפעם הראשונה את אמו ואביו.
"אתה מוכן"?
"אני חושב שכן" הייתי מבולבל לחלוטין, לא ידעתי איפה אני ומה
האישה הזו רוצה ממני, בגופי החלה להתפשט שוב הכמיהה הזו למשהו
לא נודע, התחושה עברה מחזי לשאר גופי והגיעה ובסוף לראש, האישה
אחזה את ידי ועצמה את עיניי, תמונות מילדותי החלו להשתקף על
החלון שהיא יצרה, ראיתי את חברי ילדותי ואותי, שיחקנו ביחד
בשדה של פרחים, ראיתי חבר שלי שנהרג בתאונה לפני כמה שנים קוטף
פרח, מצמיד אותו לאפו ושואף בכל כוחו, הוא עזב את ידיו והפרח
היה עדיין דבוק אל אפו, חבר אחר שלי קרא לו מהקצה השני של
השדה, הוא הרים את ראשו והפרח נמשט מאפו, הוא רץ אליו ורמס את
הפרח בריצתו.
האישה לחצה את ידי בחוזקה והרפתה, התמונה על החלון השתנתה
לתמונה שלי ושל חברתי הראשונה, מתנשקים תחת עץ בודד באמצע שדה
ריק, היינו אז אולי בני 12-13, תמימים, לא יודעים מה מצפה לנו
העתיד, אני זוכר את ההרגשה שידענו זה שיש לנו אחד את השני
והאמנו ששום דבר לא יפריד ביננו, האשה שוב לחצה את ידי, הפעם
היא לא הרפתה, ראיתי את החבר שלי מתהפך עם האופנוע שלו באמצע
כביש מהיר, ראיתי אותו נמרך על הכביש, הוא לא הפסיק להתגלגל על
הכביש משך זמן שנראה כנצח, כשלבסוף הוא נעצר אנשים יצאו
מהמכוניות שלהם ורצו אליו, התמונה הבאה שראיתי זה את הלוייה
שלו, אני ועוד חמש חברים טובים סוחבים את הארון שלו לבית
הקברות כשמאחורינו הוריו ואחיו מתייפחים ואנחנו דומעים בעצמנו
מהמאמץ לסחוב אותו ומהכאב על אובדנו, בגדר של הבית קברות צמחו
פרחים, יפים ומטופחים כאילו מישהו טרח וטיפל בהם, הנחנו את
הארון בתוך הקבר ואביו קרא קדיש כשכל משפחתו דומעים ומתייפחים
מכאב, ניגשתי לגדר וקטפתי פרח, הנחתי אותו על הקבר שלו ודמעה
נפרדה מפני ונחתה על תלולית העפר שכיסתה שאת הארון.
האישה לחצה את ידי בחוזקה והתמונות נפסקו, "נראה לי שמצאת את
מה שחיפשת"
היא עזבה את ידי ונגעה בחזי, פתחתי את עיניי בתוך חדר אחר,
משלב בתוכו את כל החדרים שהייתי בהם, הרצפה היתה מאדמה והקירות
היו מזכוכיות מלאות מים, ליד הקירות היו נרות מכל הסוגים
והמינים וארבע קטורות היו מפוזרים במרחק שווה זה מזה, ההרגשה
של הכמיהה למשהו לא מוגדר הפסיקה להתחולל בי, הסתכלתי על האישה
ושאלתי אותה "מה מצאתי בתוך עצמי שלא ידעתי ממילא?"
"מה שמצאת זה מה שבאת למצוא וקמת הבוקר בשביל לחפש אותו, זה מה
שהוביל אותך אלי, מעגל החיים והמוות שלך..."