אני יושב פה וכותב את ההספד שלך.
כולם יתגעגעו לחיוך שלך. לצחוק שלך, אני זוכר שהיית צוחקת מכל
דבר ואנשים אחרים היו צוחקים עליך בגלל שאת צוחקת... היית הבן
אדם הכי שמח שהכרתי.
היו הרבה בהלוויה שלך. כל כך הרבה שאת אפילו לא חשבת שיהיו, גם
כאלה ששנאת והם שנאו אותך הם באו ודיברו אתך, עלייך, הם כל כך
הצטערו שאת לא פה כבר...
אחדים גם נשארו אחריי ההלוויה ודיברו אל הבטון. זה היה קצת
מצחיק, הם לא ידעו לאן להסתכל.. הם הרגישו כל כך מטומטמים אבל
הם המשיכו לדבר כי אחרים עשו את זה. איך את שנאת שאנשים הולכים
אחריי העדר היית קוראת להם כבשים, אני בטוח שאת מעדיפה שהם
בכלל לא היו מדברים אלייך, אתך, מה שזה לא יהיה, בגלל שהם בכלל
לא מתכוונים לזה.
אני מתגעגע אלייך, וחושב עלייך כל הזמן.
אני מתכוון לזה... לכל מילה שאני כותב לך. אני רק מצטער שאני
לא אוכל  להגיד לך ש-"

"תומר" דנה צועקת לי "אתה בא כבר?!"
"כן, כן" אני עונה לה ואז אומר בלחש "אני רק כותב את ההספד
שלך.." ומחייך לעצמי חיוך ניצחון.