[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מגי לה פיי
/
מקביליות - חלק חמישי

צליל שכבה במיטתה, אבל היא לא יכלה להירדם. איזה יצור קטן פיזז
ורקד בתוכה, ומרוב קפיצות ודילוגים לא נתן לה מנוחה. היא קמה
ממיטתה, והלכה אל המקום הסודי שלה. לאן עוד היא יכלה ללכת? היא
הייתה צריכה ללכת לשם. לחשוב. לחשוב על מה שקרה היום.
כשהגיעה וזחלה דרך הפתח הקטנטן, נזכרה ביום שבו היא וגבריאל
עברו בפתח בפעם הראשונה. הוא נאלץ לזחול על ברכיו, ואילו היא
הלכה בבטחה על רגליה, ראשה אף לא מתקרב לתקרה. כעת נאלצה אף
היא לזחול. היא גבהה, גדלה, התבגרה. לא יאומן שעברו מאז ארבע
שנים! ובכל זאת, למרות שבגרה והתפתחה, גבריאל עדיין ראה בה
ילדה. עד היום.
היא תהתה בלבה מה גרם לו לפתע לראות אותה באור שונה. מה גרם לו
לראות אותה גדולה יותר, בוגרת יותר, כמעט שווה לו. היא עדיין
לא האמינה שהוא נישק אותה. היא וגבריאל?! מתנשקים?! לא ייתכן.
זאת בוודאי עוד אחד מהחלומות שלה, עוד אחת מהפנטזיות האלה
שבאות אליה בשנתה, ההזיות האלו שנראו כל-כך אמיתיות, עד כדי כך
שכשהיא מתעוררת ומגלה שזה היה רק חלום, היא פשוט בוכה, מייבבת,
ומבקשת שלא הייתה קיימת. הרי החלום היה כל-כך אמיתי, כיצד
ייתכן שלא היה באמת? איזה עינוי. אבל הפעם... הפעם זה היה
אמיתי! זה חייב להיות אמיתי! כי הפעם היא לא התעוררה במיטתה,
הפעם היה גם את הרגע המעיק הזה, הרגע שאחרי. מה להגיד, מה
לעשות? שאלות שאיש לא רוצה להתמודד אתן. וקשה להאמין - שהיא
זאת שהפסיקה את הנשיקה. היא, שהייתה מאוהבת בגבריאל מהרגע
שהניחה עליו את עיניה, היא זאת שקטעה את חלומה שהתגשם. דרכו של
עולם מוזרה היא.
היא גיחכה לעצמה.
אבל אותה השאלה המשיכה לנקר במוחה, כשהיא נשכבה בין שברי
האבנים הסגולות וצפתה בתקרה נהיית שקופה יותר ויותר.
"מה הלאה?", ביטאו שפתיה הסדוקות את השאלה בלחש, כוכבי השמים
נגלים לעיניה בכל הדרם.
היא הביטה בכוכבים המנצנצים מעליה. אי שם, מבין כל הכוכבים
האלה, שניים מאלה הם הוריה. כמה מוזר. הוריה? כוכבים? כמה מוזר
לדמיין את הוריה האהובים בתור כוכבים קטנטנים, כסופים,
מנצנצים.
אלוהים, למה דווקא כשאני צריכה אותם הם לא שם?
למה נשארתי לבד, בלי איש לספר על המצוקה האמיתית שלי? הרי
אפילו לגבריאל איני יכולה לספר על כך. בייחוד לגבריאל. ומיתר?
לא תבין. תגיד שהוא גדול מדי בשבילי, ושברור לעין שאינו חפץ
בי. אוף. היחידה שיכולה להבין אותי זאת קסיופיאה. אחותו של
גבריאל. אבל גם היא לא כאן. והיא לא תגיע עד הפעם הבאה שיהיו
ריקודים. אוף, המשא הזה שיושב לי על הלב כבד משחשבתי... אני
חייבת לפרוק אותו!
לפתע הבהיק בשמים כוכב נופל. צליל חייכה.
כמובן! לך אספר את סיפורי! מי עוד יכול להקשיב כמו שאתה יכול?
החיוך התפשט על פניה. ונמחק.
לא. גם לו היא לא יכלה לספר. הסכר הזה שסתם את נהר רגשותיה
סירב להיפתח. היא סירבה להיפתח. אין היא מסוגלת לדבר על זה.
היא פשוט תתחיל לבכות.
ובכן, מה הלאה? מה מעכשיו? הכל יהיה כרגיל, אני משערת. הוא אחי
הגדול, אני אחותו הקטנה. לא נדבר עוד על מה שקרה. עליי להתרכז
במשימה שלי. אם אהבתי שלי לא תתממש, של שחר חייבת להתממש.
לפחות אחת מאתנו תהיה מאושרת.
היא קמה ממקומה, ועפה משם.

חדרו של גל היה מעוצב יפה.
צליל סקרה אותו במהירות.
חדר קטן, קירות צהובים עם עמודים סגולים, המון מדפים קבועים
בגומחה בקיר, ועליהם בגדים. הייתה שם ארונית ספרים חומה,
גדולה, ועליה הרבה ספרים, ולמטה שולחן כתיבה עמוס בניירת. על
הקירות היו המון תמונות של גל עם חבריו. על הרצפה היה מזרון
זוגי, מכוסה בציפוי סאטין כחול בוהק.
על המזרון שכב גל. ישן.
השעה הייתה מאוחרת. לא מוקדם יותר מחמש לפנות בוקר, לפי השערתה
של צליל.
אור ירח הציף את החדר, דרך החלון שצליל פתחה כדי להיכנס.
היא ניגשה אל מיטתו של גל, והביטה בו.
הוא נראה כל-כך כמו גבריאל! נשימתה נעצרה בה. ממש אחיו התאום.
אלוהים אדירים! אפילו נקודת החן הזאת, שהייתה לגבריאל ליד
אוזנו, הייתה גם אצל גל. איזה צירוף מקרים אכזרי.
היא נשקה לו בעדינות על שפתיו, בלתי מסוגלת לעצור בעד עצמה.
גל זז קלות ונאנח, אבל לא התעורר. צליל פלטה מפיה אוויר
בהקלה.
על הכרית שלידו היא הניחה פיסת נייר קטנה, מקומטת. הוא יראה
אותה מחר בבוקר לבטח.
צליל זזה, שקטה כמו עכבר, אל החלון.
היא עברה דרכו, וסגרה אותו בשקט.
אבל החלון ניסגר על שערה הארוך.
זעקה נמלטה מפיה. חלושה, אבל לא חלושה מספיק.
גל הזדקף במיטתו, משפשף את עיניו. צליל ניסתה בכוח לשחרר את
שערה, אבל החלון היה סגור היטב, ולא נתן לה לברוח.
גל כבר עמד ליד החלון. עיניו הרדומות הביטו בה, ונפקחו
בפליאה.
צליל נאבקה בחלון, ולבסוף הצליחה להשתחרר. טעות. גל פתח את
החלון, ולפני שהספיקה לברוח תפס בשמלתה הסגולה, ומשך אותה אל
תוך חדרו. צליל נפלה על הרצפה.
הוא הביט בה מספר שניות, מופתע מכדי להגיב.
"מה את?", תבע לבסוף.
היא הרימה אליו את ראשה, שערה נופל על פניה, אבל לא מכסה את
עיני האיילה הכחולות שלה.
פניו התרככו.
הוא רכן אליה והרים את סנטרה באצבעו.
"איך הגעת לפה?", שאל, הפעם קולו רך יותר.
היא לא ענתה. היא חיכתה לשעת כושר בה תוסח דעתו, והיא תוכל
להימלט.
עיניו התכווצו, כמו היה מנסה לפענח אותה.
"את פיה?"
עיניה היו נעוצות בו, והיא דמומה מרוב בהלה.
הוא הביט אל החלון הפתוח.
"איך הצלחת לרחף שם ולא נפ..."
שארית המשפט נבלע במעמקי גרונו, מכיוון שלפני שהספיק להבחין
בה, היא פרחה דרך החלון, עפה במהירות שיא הרחק משם.
"היי, נימפה, חזרי הנה!", הוא נשען על אדן החלון וקרא אליה.
אבל היא כבר הייתה אך נקודה קטנה באופק.
הוא שפשף את עיניו.
היא כבר נעלמה.
"אני מתחיל להזות", מלמל לעצמו, "כדאי שאלך לרופא."

למחרת בבוקר הוא התעורר עייף יותר מהרגיל. ראשו כאב.
הוא הלך למטבח והכין לעצמו כוס קפה עם הרבה סוכר, וקצת
אלכוהול.
"אימא", פנה אליה כשנכנסה למטבח, "שמעת אתמול משהו חשוד?"
היא נעצה בו מבט.
"לא, גלוש, למה אתה שואל?"
"סתם. תהיתי".
הוא לקח אתו את כוס הקפה אל חדרו והתיישב על המזרון. מבטו רפרף
על הכרית. הכוס נפלה מידיו ונשברה.
"אתה מאמין בגורל?", היה כתוב שם על פיסת נייר. לבו החסיר
פעימה.
"גל!" נשמעה צעקתה העמומה של אמו, "מה קרה?"
"שום דבר, אימא!", קולו נשמע צרוד באופן מדאיג.
ראשו חזר אל פיסת הנייר.
"אתה מאמין בגורל? הגורל קיים. הוא תמיד היה ותמיד יהיה. אם
תחפש אותו היטב, בסוף תמצא אותו. אך ניראה כי אתה מתעלם ממנו,
מסרב לראותו, עוצם מולו את עיניך. אבל הוא יגיע אליך. אינך
יכול להימלט ממנו. איש אינו יכול.
אל תפחד. גורלך טוב הוא. אבל אתה מסרב לשתף אתו פעולה. אך אין
זה אומר שלבסוף הוא לא יתממש וישיג את מטרתו. בנסותך להבין את
הפתק הזה, חשוב על שחר."
במילים מסתוריות אלו, נגמר המכתב המוזר.
גל נעץ בו עיניו, וקימטו בידו.
הייתה לו הרגשה מוזרה, שהיה קשר בין חלומו המוזר על הפיה הקטנה
לבין הפתק. או שמא לא היה זה חלום?
חלונו היה סגור. בדיוק כמו שהיה כשגל הלך לישון. לא פתוח כמו
בסוף החלום.
הוא יצא מהחדר והלך אל דלת הבית.
היא הייתה נעולה כרגיל. הדלת לא נפתחה במהלך הלילה, והמנעול לא
היה שבור. בני משפחתו בוודאי שלא הניחו על מיטתו את הפתק המוזר
ההוא.
זה נהיה מוזר יותר מרגע לרגע.
בדרכו לבית-הספר, באוטובוס, הפתק והפיה לא עזבו אותו.
גם במהלך כל יום הלימודים.
"אוף. אני חייב לברר מה פרוש כל זה."

שחר רקדה לה בהתלהבותה הרגילה, בהרקדה של אבא שלה. אבל עיניה
היו נעוצות בדלת. היא חיכתה לגל.
כעבור רבע שעה בערך, הוא הגיע. קצת באיחור, כרגיל.
"היי, גל!", היא עזבה את המעגל וניגשה אליו.
הוא, כרגיל, נשק לה על לחיה (היא הרטיטה בעונג סמוי) ושאל
לשלומה. אבל עיניו היו חסרות מנוחה.
"שחר", הוא פנה אליה, "היית פעם בבית שלי?"
גבותיה התרוממו.
"לא."
"את יודעת איפה אני גר?"
פליאתה גדלה עוד יותר. לאן הוא חותר?
"לא."
"אמממ...", הוא מלמל לעצמו. "בואי אתי החוצה."
לבה של שחר פעם בחוזקה, והיא הרגישה מבולבלת. היא כבר מזמן לא
ילדה קטנה, היא כבר בת 14, ובכל זאת אהבתה הייתה כשל ילדה
קטנה. היא גמגמה בנוכחותו, חשה מובכת, קטנה, ביישנית. לא
עצמה.
היא יצאה עמו החוצה.

כשגמר לספר לה על מה שקרה, שחר מצאה את עצמה בפה פעור לרווחה.
גל גיחך, וסגר את פיה בידיו.
שחר הסמיקה.
"אני... אני ממש לא יודעת מה פרוש כל זה. אני יודעת בדיוק
כמוך. אין לי מושג אם הילדה שראית היא אמיתית או לא, אין לי
מושג אם חלמת או לא..."
"לא חלמתי.", הוא קטע אותה, והוציא מכיסו את פיסת הנייר.
שחר נעצה בה עיניה, בולעת במהירות את הכתוב.
"אלוהים... אדירים...", מלמלה בחוסר אונים.
"לא יכולתי להגיד זאת טוב יותר", הוא חייך.
"והמוזר ביותר", הוסיף לפתע המהירות, "זה שהילדה ההיא נראתה
בדיוק כמוך, רק מעט צעירה יותר, ושערה היה שחור, ועיניה
כחולות."
שחר הסיטה את שערה הבלונדיני מעיניה הסגולות. היא גיחכה.
"אם אין לנו אותו השיער, אין לנו אותן העיניים והיא קטנה יותר,
האם אתה מוכן להסביר לי במה אנחנו כן דומות?"
"זה לא כך", הסביר לה גל בסבלנות, "בצבעים אתן לא דומות, אבל
יש לכן אותו אף כזה, בצורת 'כפתור', יש לכן אותו פה, אותן
שפתיים עדינות. אני לא יודע אם יש לכן אותו חיוך, כי היא לא
חייכה, אבל המוזר מכל הוא, שהיה לכן אותו המבט."
"אותו המבט? יש לי איזה מין מבט מיוחד?", שחר שאלה אותו בחיוך,
אבל היא הייתה קצת מובכת.
"ובכן...", הוא בחן את פניה בעיון, אף הוא קצת מובך לפתע,
"אפשר להגיד שכן. יש לך מין מבט כזה... מוזר... אני לא יודע
איך להגדיר אותו. כאילו ש... אם אני רק רוצה, אני יכול לגלות
עליך הכל, העיניים שלך חושפות הכל. אבל מצד שני, הן לא מראות
כלום. הן שקופות, אבל אתה כמו עיוור בתוכן. לא יודע איך להסביר
לך את זה. קצת כמו... כמו ים. הוא שקוף, אבל קשה מאוד לראות את
כל היצורים והאלמוגים שבו, אלא אם כן צוללים לתוכו ובודקים מה
יש בו. את... יודעת למה אני... מתכוון?"
שחר בהתה בו, מופתעת.
"יודעת? לא, אני לא חושבת שאני יודעת. אף פעם לא טרחתי לנתח את
המבט שלי. אבל אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון. לפעמים
חברים שלי אומרים לי שאני מסתורית. אולי הם מפשטים את מה שאתה
רואה."
"כן... יכול להיות...", הוא אמר בקול מהוסס, "זה לא רק
מסתוריות, זה פשוט... זה נראה מאוד קל לפענח אותך, העיניים שלך
לא מנסות להסתיר כלום, אבל בעצם... גם אם מתאמצים מאוד אי אפשר
לגלות בהן כלום. אבל... בכל זאת... יש בהן קצת... עצבות."
שחר חייכה. מין חיוך עצוב.
"אולי." אמרה ולא פירשה.
גל נעץ בה את מבטו לדקה.
"את... יכולה לעוף?"
"מה?!", התשובה נורתה מפיה של שחר כמו ממכונת ירייה.
"אני שואל ברצינות!"
"איזה מין שאלה זאת? בוודאי שלא! למה אתה שואל?"
"סתם."
"לא, זה לא סתם. אין כזה דבר סתם."
"ובכן... רק רציתי לוודא שאת לא הפיה שהייתה אצלי אתמול."
שחר צחקה בחוסר נוחות.
"בוודאי שלא. אין בנאדם שיכול לעוף. חוץ מזה, זה בוודאי היה
חלום."
"כן. מן הסתם אכן חלמתי. לא יכול להיות שראיתי כזה מין יצור
מוזר בחדר שלי, מתעופף לו במין 'פוף!' שכזה, תוך שניות מספר.
בוודאי חלמתי. אבל... איך את יכולה להסביר את הפתק? או את
העובדה שאת מוזכרת שם? ויותר מזה, איך את יכולה להסביר את
העובדה, שהציפוי הלבן של החלון שלי התקלף בדיוק איפה שהוא נסגר
בחוזקה על השיער של הילדה ההיא?"
עיניה של שחר נפערו בפליאה.
"אני... אני לא יודעת."

צליל עפה במהירות מדהימה מביתו של גל אל מחוזות הקרח הסגול.
לבה פעם בחוזקה, והיא חשבה שכל עולם בני האדם יכול לשמוע
אותו.
"הוי, אלוהים! הוי, אלוהים!", היא מלמלה לעצמה בקול צרוד,
מתנשפת מרוב בהלה.
תוך דקות מספר היא כבר הייתה בביתה. השמש כבר עלתה.
להפתעתה, גבריאל חיכה לה שם.
"גבריאל? מה אתה עושה פה?"
הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה כעת היה גבריאל.
"שמעתי את הזעקה שלך. והרגשתי את תדהמתו של גל. ואני מצפה לקבל
הסבר מפורט, גברת צעירה!"
כל הפחד והבהלה של צליל, יחד עם הפאניקה וחוסר הרצון לראותו,
הותכו יחד לרגש קטלני. כעס.
"סליחה?! 'הסבר מפורט, גברת צעירה'! מי אתה שתפקד עליי ותיתן
לי פקודות?! מי אתה שתצווה עליי מה לעשות?! מה אני, משרתת
שלך?! אני לא חייבת לך שום הסבר! אתה רוצה לדעת מה קרה, אז לך
לבדוק מה שלומו של המקבילית שלך, לשם שינוי! תשגיח עליו קצת!
תפסיק לבלוש אחריי כל הזמן! אני לא ילדה קטנה, ואני לא אחותך!
אני אחראית לעצמי, תודה ששאלת, ואני לא צריכה אותך! מי אתה
שתגיד לי מה לעשות?!"
"המקבילית של גל", ענה גבריאל בשלווה.
"הו, באמת?!", צליל זעמה עוד יותר, "אז לך לשאול אותו מה קרה!
לך לבדוק מה הולך אתו! אולי הוא צריך אותך שתדאג לו. אני בטוח
לא צריכה!"
גבריאל פתח את פיו לענות לה, אך היא קטעה אותו.
"איפה היית כשבאמת הייתי זקוקה לך?!", הטיחה בו.
גבריאל השתתק. לבו כמו חדל לפעום.
"אני...", הוא ניסה להתגונן, אבל קולו רעד, "אני תמיד הייתי שם
בשבילך. אני תמיד זה שניהלתי אתך שיחות נפש, שעזרתי לך כשהיית
עצובה, מדוכאת. תמיד הייתי שם כשהיית זקוקה למישהו!"
צליל נענעה בראשה.
"לא, גבריאל...", פלטה, "מעולם לא. מעולם לא היית שם כשהייתי
במצוקה אמיתית. כשהייתי באמת מדוכאת ובאמת עצובה, אף פעם לא
היית שם. לא כי לא רצית, אני יודעת שאתה אוהב אותי ושמח תמיד
לעזור לי ולהיות לצדי. לא היית שם כי לא ידעת. אף פעם לא יכולת
לראות כשהייתי באמת זקוקה לך. תמיד היית כל-כך עיוור, שזה שיגע
אותי! אף פעם לא יכולת לראות מתי באמת הייתי צריכה שתנחם אותי.
פשוט סירבת לראות. כי ידעת שמה שבאמת מדכא אותי הוא בעצם -
אתה."
גבריאל קרס על הרצפה.
"אני תוהה - האם איפה שהוא בתוכך ידעת, שאני שקועה תמידית בחור
שחור שלא נגמר, שקועה בבור של ייאוש, ובעצם אתה הוא זה שרק
דוחף אותי עמוק יותר ויותר לתוכו. בכל מילה של אהבה, בכל אקט
קטן של חיבה, במילים הקטנות האלה - 'אחותי', 'יקירתי', 'חמודה
שלי', בכל פעם שכזאת רק שברת לי את הלב מחדש, רק דחפת אותי אל
תוך השחור. האם שיערת אי פעם איזה כאב אתה גורם לי?"
גבריאל התכווץ בתוך עצמו, דמעותיו זולגות בפלגים על לחייו, על
פניו שהוסתרו בגלימה. פניה של צליל היו יבשות, וקולה חסר הגוון
חדר לתוכו כמו סכין. אבל מתחת לאדישות הזאת, כביכול, הוא יכול
היה לחוש באומללותה, בכאבה, ולכן בכה. כמה נורא זה לדעת שאתה
הוא הגורם סבל לאדם אותו אתה אוהב יותר מכל!
"בתוכך אני חושבת שאתה יודע. אבל אין זה משנה. לא עוד. אין זה
משנה כמה אני סובלת וכואבת. החיים הם סבל. למסקנה הזאת הגעתי
מזמן."
אלוהים אדירים, את בקושי בת 13! ליבו של גבריאל זעק בתוכו,
כיצד ייתכן שבגיל כה צעיר וכה רך איבדת זה מכבר את התקווה?!
"ובכן, אמשיך לסבול. ואסבול בשקט. כמו שתמיד היה. ואתה...
בבקשה אל תהיה אתי במצוקות האמיתיות שלי. לא אסבול את הכאב
הנוסף הזה, של הידיעה שראית אותי בחולשתי הנוראה ביותר. לך מפה
בבקשה. אני רוצה להיות לבד."
ובמילים אלה היא הלכה משם, עזבה אותו בבכיו, על הקרח הקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מזה סלוגן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/02 17:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מגי לה פיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה