"אני חושב שצריך ללכת עם הלב" הוא סיכם את השיחה בנימה די
אופטימית. אם רק הייתי יכול לקום ולהגיד לו שהוא טועה הייתי
עושה את זה. כולם הקשיבו לו, לא היה אחד שהעז להמרות את פיו.
יום אחרי זה כולם הלכו עם הלב בידיים, כולל אותי. היו לו כל
מני שגעונות כאלה שאף אחד לא באמת הבין, אבל ברגע שהוא שאל אם
הבנו כולם ענו "כן" גדול וחזק. בעצם אנחנו היינו אלו שבלבלנו
אותו, אנחנו גרמנו לו לחשוב שאנחנו באמת מבינים אותו. היה קשה.
הוא שינה את דעתו כל הזמן ועד שהבנת למה הוא אמר את הדבר הקודם
והצלחת למצוא בו טיפת הגיון, הוא כבר החליף דעה וסתר את הדעה
הקודמת לה. אבל תמיד בנימה אופטימית. אם היו מבקשים ממני לתאר
אותו הייתי אומר שהוא הבן אדם הכי אופטימי שיש. המילה הומצאה
עליו. תמיד מוצא את הטוב בכל דבר, את היפה - במכוער, את הטוב -
ברע, ותמיד הוא נשמע מאוד ברור, רואים שיש לו בטחון עצמי.


כשכולם החזיקו את הלב בידיים הרהרתי לעצמי, איך זה שבעצם כולנו
ממשיכים לחיות אם הלב לא בתוך הגוף. שלושה חוטים היו מחוברים
ללב שלנו. אדום כחול וצהוב. הלב עצמו היה שחור. כשמוציאים לב
החוצה הוא מסתכל עליך בפרצוף האש פאפיס מבקש בשפת הסימנים
שתחזיר אותו כי קר לו. אתה מחייך את החיוך שאומר "מצטער אבל
רוקו אמר ללכת עם הלב בידיים". אז הלב שותק כי מה כבר יש לו
להגיד. ברגע שאתה מוציא לב החוצה הוא מסתכל על העולם בהיבט
חדש, היבט שהוא לא ראה אף פעם, ריל לייף כזה, הכל מציאות ולא
סתם דמיון. כשהוא עוד בתוך הגוף הוא כל הזמן מבקש לצאת החוצה,
את זה הוא מביע ברגשות, אבל מה שקורה זה שהמח מעוות את האותות
ששולח הלב לבן אדם ומוציא אותם בתור רגשי, אהבה, שנאה, חמלה,
רחמים, קנאה, איבה...
עכשיו אחרי שהוציאו אותו הוא רוצה לחזור לבפנים, ראה כי טוב,
ורצה לחזור. כשמוציאים לב החוצה ומחזיקים אותו בידיים זאת
מלחמה. מלחמה בשביל הלב - כי הוא רוצה לחיות, כל פם פם של דופק
הוא מוציא את הנשמה שלו בשביל שיישמע וישמיע סימני חיים. הבעיה
עכשיו היא החוטים. החוט הצהוב רגיש לאויר ככה שברגע שמוציאים
לב לחיים האמיתיים החוט הצהוב מתאדה לאט לאט לשמיים. החוט
הכחול והאדום נשארים כדי לחבר בין הלב לגוף. איזה אחד שאני
מכיר חתך את החוט האדום כי הוא חנק אותו, אחרי שבוע הלב שלו
התפטר. סיפרו לי גם, אני לא יודע אם זה אמיתי קשה לדעת, כאן
השמועות רצות כמו מטורפות, שהיו שתי בנות שנכנסו לחדר תפירה
ותפרו את הלב לידיים בחוטים חדשים כחולים ואדומים, אבל הסתבר
שהלב שלהן היה אלרגי לצמר שבו הן השתמשו. ג'ורג' אתמול הציע לי
לעזוב את הלב שלי רק לרגע להשליך אותו על הרצפה ולראות אם הוא
חוזר, ככה כמו כדור סל, פחדתי. פחדתי שהוא לא יחזור ואז אני
פשוט אראה את הלב שלי מחוץ' על הרצפה כמו פנקייק. ג'ורג' גם
אמר לי שהוא מכיר איזה אחת שהיתה תמיד ממש חיוורת ואף פעם לא
הצליחו לגלות למה, עד שרוקו ביקש שכולם ילכו עם הלב בידיים ואז
שהיא הוציאה את הלב שלה החוצה כולם ראו שהוא לבן - במקום שחור
כמו של כולם. רוקו לא אהב את הרעיון הוא חשב שזה יהפוך אותה
למוקד תשומת הלב, אז הוא צבע לה אותו בגואש.

מאז שאנחנו הולכים עם הלב בידיים לכולם יש יד אחת פחות. בהתחלה
בכלל לא היו לנו ידיים כי שתי הידיים היו עסוקות בלהחזיק את
הלב שלא ייפול. לאט לאט עם מעט קורדינציה שרוקו שלח לנו בדואר,
הצלחנו להחזיק את הלב ביד אחת בלבד, ואז כבר היה הרבה יותר קל.


הלכתי אתמול עם קרי לסרט ורציתי לתת לה יד, אבל מכיוון שהיא
החזיקה את הלב ביד ימין ואני ביד שמאל אז לא הצלחנו לתת יד אחד
לשני. החלטנו לנסות להחליף מקומות ככה שיד שמאל שלה תהייה ליד
צד ימין שלי, אבל הקהל באולם התעצבן עלינו וזה כבר הוציא לנו
את החשק. אמרתי לקרי שאני אנסה להחליף את הלב לצד ימין שלי ואז
אני אוכל לתת לה יד, אבל אז גיליתי שבגלל שאני ימני אז קשה לי
להסתדר רק עם יד שמאל.

הקמנו אגודה - והתכוונו ללכת לרוקו עוד באותו יום להגיד לו שזה
לא יכול להמשך ככה, ואנחנו זקוקים לשתי הידיים שלנו, ושמקומו
של הלב בפנים, שזאת סתם טרחה, ושזה חייב להפסק עכשיו. רוקו
חייך חיוך שאומר "אני יודע, אבל לא אכפת לי כל כך" וביקש שנצא
מחדרו. יום אחרי זה באסיפה הוא סיכם את השיחה ב"אני חושב שצריך
ללכת עם הראש" שוב בנימה די אופטימית.
יום אחרי זה כולם הלכו עם הראש על הידיים, זה דוקא היווה חוויה
רצינית, מכיוון שהראש לא היה חובר עם שום חוט, חוץ מחוט
המחשבה, לגופינו, ואז היה אפשר לזרוק אותו באויר והוא היה קופץ
כמו כדור פינ פונג, למעלה ולמטה...
ג'ורג' סיפר לי על איזה אחד שהוא מכיר שאיבד את הראש. הוא זרק
אותו באויר והוא פשוט לא חזר. רעיון הראש היה דוקא רעיון טוב,
יכולנו לקחת את הראש בידיים ולהעביר אותו ליד הפופיק, מאז שאני
זוכר את עצמי מסתכל על הפופיק שלי אני זוכר שראיתי אותו הפוך,
ועכשיו לפני כמה דקות העברתי אותו עם הידיים וראיתי איך הפופיק
באמת נראה, בלי עזרתה של מראה.

למחרת רוקו חשב על רעיון אחר "אני חושב שצריך ללכת עם בעיות".
למחרת אחרי שהראש הונח בחזרה על הצוואר, היו כאלה אנשים שהניחו
את הבעיות בצד, כלומר מתחת לבית השחי, והלכו איתם במשך כל
היום, אני מצאתי את זה די לא נח. אני קשרתי את הבעיות שלי עם
חבל על הראש והלכתי איתם ככה. חלק מהאנשים שראו את הבעיות שלי
צחקקו ושאלו "זה נראה לך בעיות? לי יש בעיות הרבה יותר
בעייתיות!". חלק מהאנשים ניסו לעזור לי לפתור את הבעיות שלי,
ואני גם ניסיתי לעזור להם לפתור את שלהם. ג'ורג' סיפר לי שהוא
מכיר איזה אחת שמטען הבעיות שלה נחשב ל"חריג" מבחינת משקל, הוא
שוקל פי שתיים ממשקל הגוף שלה, ויכאב לה הגב עכשיו המון המון
זמן, והיא אולי גם תראה עוד מעט כמו הגיבן מנוטרדאם. תמיד
ידעתי שג'ורג' שקרן.