כשהייתי קטנה היה לי דג זהב, קראתי לו כסף, למרות שהוא היה
זהוב, בתור ילדה קטנה ההפוך על הפוך הזה נראה לי סופר מתוחכם.
כסף היה יצור שמח למרות שהיה כלוא בצנצנת עגולה וחסרת גירויים.
הוא היה שוחה לו בצנצנת ונהנה מהחיים, ידעתי את זה כי אפשר
לדעת מתי מישהו שמח , גם אם הוא דג זהב, ואולי דוקא בגלל.
כסף היה אולי החבר היחידי שלי, הוא תמיד הקשיב לסיפורים שלי
ואף פעם לא היה מגיב בחסר סבלנות. הייתי ילדה שדיברה המון, מה
שגרם לילדים, מבוגרים, חי ואפילו צומח די להתרחק. אף אחד לא
אוהב שמזיינים לו את השכל יותר מידי.
כשהייתי מאכילה אתו , כסף היה צף מעלה וקורץ לי מבעד לבועות
השקופות קריצה סודית וככה ידעתי שאנחנו חברים מיוחדים.
אמא שלי לא אהבה את היחסים שלי עם כסף, " הם לא בריאים" היתה
אומרת לאבא כאילו כסף אמור להיות איזה חלב סויה. למעשה כסף היה
היחידי שנהנה מחברתי ובזכותו הייתי מחייכת יותר מפעם ביום. הוא
העניק לי הרבה יותר מ- 3 משאלות, הוא היה בשבילי כל מה שהייתי
צריכה בעולם, חבר.
יום אחד, כשחזרתי מבית ספר, משתוקקת לספר לכסף איך המורה
העמידה אותי בפינה ואיך הייתי גיבורה ואפילו לא צעקתי לה שהיא
מטומטמת ושמנה, כסף לא שחה בצנצנת אלא רק צף למעלה כאילו מחכה
שהאכיל אותו. התכוונתי לשים לו את האוכל המסריח הזה, שהוא משום
מה אוהב, כשראיתי שהוא בכלל לא קורץ לי, וגם לא מוציא בועות
קטנות מפיו. קראתי לאמא בדחיפות כמבקשת לדחות את הקץ והסתכלתי
בה במבט מתחנן למחילה, אך לא הוצעה לי אחת," כסף ישן שינה
ארוכה", נשמתי לרווחה ,"שממנה לא יקום" הסבירה ,וברגע הרגה לי
את ציפור הנפש.
עם הזמן הפסקתי להסתכל על השידה בצד החדר, שם היתה מונחת לה
הצנצנת של כסף, אבל מעולם לא הפסקתי לחפש כסף בחיים שלי. אם זה
אומר שאני בחורה חומרנית, SO BE IT.