ברגעים בהם המלנכוליה שוטפת
ומחשבותי כולן בגוונים של אפור
ונפשי ריקה ותודעתי מוצפת
כה קלוש הוא אז ועלוב הוא האור.

אך דבריו תנחומים ותמיד הוא קיים:
"שן, ערן, ותקום מעודד"
או: "מי שעליך אהוב מכולם
יכול למות פעם בלבד".

ועכשיו זו היא, חיה ונושמת
חייה נושקים לשלי לפעמים
ולי היא עדות יפה והולמת
לשפיות בעולם של דפוקים וסתומים.

אז למה החמיץ זיו פניה לאור חיוכי המתוק?
ואיך זה תשקע בשיחות עקרות ועל שבליבה לי תשתוק?
וכיצד תחבק קרובים וזרים ואותי תותיר משתוקק?
ועד כמה אוהבת אותי באמת ומדוע כולי בספק?