עליזה הייתה המחנכת שלנו בכתות ו' ז'. מה פתאום עליזה? נגיד
ומישהו שמכיר אותי, קורא אותי כרגע ונגיד גם שהמישהו הזה היה
בכיתה שלי, הוא בטח יחשוב שזה עוד אחד מבין עשרות החיבורים
הדמיוניים שלי בשעורי הלשון. כולם כתבו עמוד מחברת אחד ורק אני
לא פחות מעשרה.
למשל לנושא שהוכתב: "מקרה מצער שקרה לי השבוע", כולם... דרכו
על שבלול, נפלו מהאופניים, נתנו מכות, קיבלו מכות, איבדו ספר,
קיבלו עונש,איחרו, הפסידו!  רק אני הצלחתי להרוג חצי מהמשפחה
שלי בתאונת דרכים, להיות פצועה ולשכב בבית החולים, זה "מקרה
מצער" זה?
אבל מה... בשיעור הבא תמיד היה נופל בחלקי להקריא את אותו
חיבור.
הייתי בטוחה שזה בגלל שהסיפורים שלי יפים, עד שפעם במריבה ירתה
לעומתי אחת  הבנות: "ושתדעי לך שאנחנו רוצים שתקריאי רק בגלל
שעל הסיפורים המשעממים שלך מתבזבז השיעור ולא נותנים
שיעורי-בית". רגע, למה סיפרתי את כל זה? אהה... עליזה. אז נכון
שזה השם שלה, אבל אף אחד לא יודע. רק מי שרוצה להרגיז אותה.
בעצם קראו לה - ליזקה. ועד היום היא ליזקה. ולמה אני מספרת
עליה?
בגלל הגשם שתפס אותי השבוע בחיפה.

בארץ שאני גרה כמעט ולא יורד גשם, בארונות שלנו אין מעילי גשם,
גם אין מגפיים ובטח שאין את המקל הזה, נו איך קוראים לזה? זה
עם הברזנט העגול למעלה. ראיתי אצלכם את האנשים הולכים אתו
בגשם, אוי איך צחקתי... קודם כל מה כבר יכול לקרות אם נרטבים
קצת...אבל הקטע הכי מצחיק זה כשבאה הרוח, לרוב זה מתקפל למעלה,
אבל פעם ראיתי שהוא פשוט קיבל כנפיים והתחיל לעוף. איך צחקתי
כשזה נכנס בין הגלגלים של אוטו על הכביש. גם נרטבה הגברת  וגם
הלך המקל.
מטריה!  נזכרתי . ידעתי שזה משהו עם גמדים.

אני לומדת ארבעה ימים בשבוע בחיפה. כל שבוע נוסעת לארץ ביום
ראשון, מסיימת ברביעי בלילה וחוזרת הביתה בחמישי על הבוקר.
הפעם גם הייתי צריכה לעשות טיפול לרכב שלי. במוסך בבאר שבע כבר
מכירים אותי, כי תמיד אין לי זמן ואני עומדת להם על הראש. אותם
אולי זה מעצבן, אבל אני מרוויחה, היום למשל אני כבר יודעת
להבדיל בין פאקונג , פולי מנוע, קרבורטור דסטריביוטר ועוד.
זהו, סיימו. מאוחר. בחמש השיעור הראשון , לא בא לי להפסיד. רצה
מהר לקופה, עושים לי את  החשבון , אני פותחת את התיק... אין
ארנק!!! היה! בטח שהיה ארנק. גם אני מכירה את הגששים.
אז איפה הארנק? איפה?! בדיוק היכן שהנחתי אותו אתמול, על המדף
ליד הטלוויזיה לאחר שהוצאתי מתוכו חמישים ש'ח לתת לילד שיצא
לטיול.
יופי, מה אני עושה כעת?
"אין שום בעיה, תשלחי לנו בדואר כשתגיעי הביתה"
"אבל אני חוזרת רק בסוף השבוע"
"אז מה? את לא בורחת לחו"ל"
לא אני לא! כי אני כבר בחו"ל... "נכון, אבל אני בצרה"
"מה הבעיה?"
"אין לי גם כסף לדלק ואני בדרך לחיפה"
"אין לך ויזה?"
"יש, בטח שיש, בתעודת הזהות מאחורי הרשיון נהיגה"
וכעת אני בפאניקה ממש - גם נוסעת בלי רשיון.
"נו ווו?..."
"התעודה בארנק"
"אהה...טוב, קחי חמש מאות ותחזירי בסוף השבוע".
מרגישה שהמזל איתי ומחליטה להמשיך בנסיעה. בכלל אף פעם לא
הייתי מעורבת  בתאונה, גם לא בכמעט תאונה, אז מה יש לפחד?

צומת פלוגות. פתאום אני שמה לב שהכביש רטוב, ירד גשם. נהדר,
אני כל-כך אוהבת את הגשם ועוד יותר את הימים שאחרי.
קסטינה. ברמזור עומדת מולי מכונית הווישר שלה עובד על הילוך
איטי, וויש...חמש שניות הפסקה, וויש....חמש שניות הפסקה, בטוח
התקלקל משהו.
ירוק, אני ממשיכה, שמה לב שברדיו שרים שירי גשם, דפיקות מוזרות
נשמעות מעלי... לא זכור לי שבמוסך התעסקו עם הגג.
על השמשה הקדמית אני רואה כתמי בוץ. אולי עבר לידי רכב שהתיז.
הכתמים מתרבים, מתרחבים ופותחים ערוצים כלפי מטה. מזכיר לי
שיטפון אצלנו בוואדי.

בהתחלה שומעים רעש עמום ואז מגיעים שבילי הקצפת בצבע קקאו
שמתחשק לטבול אצבע וללקק והם מחפשים דרכם בקלינים שנוצרו
בשיטפונות הקודמים וללא כל התראה מגיעים הגלים הגדולים והכל שם
במים מתחיל להשתולל ולהתערבל, גזעי שיטה מסודקים כדולפינים
מאולפים צוללים ומזנקים חליפות על המים, עכובית הגלגל מיובשת,
טסה כמו רחפת ונישאת בזרם.
והרעש, כמה רעש...

ואז נופל לי האסימון. סוף סוף יש לי גשם, זה הוא שהולם לי על
גג הרכב, מכה  על השמשה, המון שבילים מסומנים לי עליה. הראות
קצת מעורפלת,צריך להפעיל את הווישר. מי בכלל יודע היכן הידית
שלו? משמאל. לא! זה הוינקר. ימין. כן! אוי ווי, הכל נמרח לי,
מושכת אותה ושומעת את הפזזזזזזז הזה של המשאבה אבל אין מים.
בטח לזה מתכוונים כשאומרים: הכן רכבך לחורף! אבל כשחיים באזור
של אין גשם, מי בכלל חושב על זה?! הראות טיפה מתבהרת הבוץ על
החלון נעלם, אבל הווישרים מותירים אחריהם מניפות של סימנים,
חלק מעסקת  החבילה של החורף, כוללת כנראה גם ווישרים חדשים.
צומת כנות. הגעתי למחוזות ילדותי. הכל מוכר, הפרדסים, השדות,
עצי הברוש, הבוהיניות. והטיולים.

כמעט כל יום שני היה טיול טבע. ועם ליזקה היה הכי כייף. העירו
אותנו כשעוד היה לילה, הדלקנו את האור בכיתה וליזקה סיפרה לנו
על הבז הגמדי שהגיע במפתיע לאזור בריכות הביוב. צריכים להיות
בשקט בשקט אחרת לא נצליח לראות כלום. יצאנו לדרך, זה לא כל כך
רחוק כמו עד פסי הרכבת או תל-מאלאט שבטיולים לשם היינו חייבים
לקחת מים ואוכל. הבריכות נמצאות ממש אחרי הדיר אבל צריך לזכור
להיות בשקט- בשקט. הגענו לשם מהר, השמש עוד לא זרחה ואנחנו
התמקמנו בשקט- בשקט ליד האקליפטוסים שתחמו את הפרדס. אחרי חצי
שעה של ישיבה בשקט, בשקט, התחלנו לנמנם, גם בשקט, להשלים את
הלילה.  כשלפתע צרחה נוראית של ליזקה החרידה את  הבשקט שלנו:
"הנה הוא!!!"
טוב, לראות כמובן שראינו אבל רק מאוחר יותר בתמונה, כשחזרנו
לכיתה.
התמונה הזו נחרטה בי ושנים חיפשתי את סימניו המיוחדים בכל בז.
ליזקה הייתה הכי מאוכזבת: "אמרתי לכם שצריך להיות בשקט".

צומת פולג. יווו איך הדרך עוברת לי מהר, הגשם מתחזק מרגע לרגע,
קצת לא שקטה, כבר שנים שלא נסעתי בגשם, בקושי רואים את המכונית
שמקדימה, שומרת על מרחק מופרז, חסר לי רק לדפוק לה את הבגאז'.
שומרת על החוקים כמו שלא שמרתי מימי, אפילו אורות לא שכחתי.
כעת כבר יורד מבול אימים, עשר דקות של דבר כזה אצלנו וגם המיטה
בבית תצוף. לא! אני מגרשת את המחשבות, חייבת להיות מרוכזת
בנהיגה.
חיפה. הגעתי, מתחילה לטפס בדרך הים, אני עולה בהר לארץ החושך.
מביטה לים. אין ים! רואה רק כלום אחד גדול, בראש מהדהד לי
"וחושך על פני תהום" מפחיד.
הגעתי. יש לי רבע שעה לשתות כוס תה ולרוץ ללמוד. אני מקווה
שהגשם יפסק בלילה. אני חייבת להגיע לעמק להחזיר את הצידנית
שחמותי נתנה לנו בביקור האחרון. הם יוצאים לטיול ויש לי גם
ארגז ירקות עבורם.

לילה. הגשם לא פסק, אולי אפילו התחזק. מה עושים? בלילה זה כבר
לא משחק ילדים נהיגה בגשם הסוחף. משכנעת אותי רק העובדה שבמזג
אוויר כזה אפילו כלב לא מסתובב בחוץ. כמי שנוסעת ללא כל תעודה
מזהה וללא רשיונות, זהו שיקול מכריע ואני יוצאת לדרך.
בירידה מטבעון אני נכנסת ללחץ, ביישורת מתחילה להירגע שום רכב
לא עומד שם ליד צומת אלונים - מה פתאום שירטיב את המצלמה
המשטרתית.
הנה  או טוטו אני מגיעה.
צומת נהלל. פונה ימינה. אופ סס, שכמיה עם פנס מסמנת לי לעצור.

אכלתי אותה. פותחת חלון, מזל שהגשם בא באלכסון מהצד השני,
השכמייה מתקרבת לחלון, יש לה גם כובע מצחייה. אני מדוממת את
הרכב.
"לא, את לא צריכה לכבות, רק בדיקה שגרתית"
"אני יודעת למה אני מכבה"  
מביט בי עם סימן שאלה בעיניים:
"את הרשיונות בבקשה"
"אין לי"
"אין לך רשיון נהיגה??? של מי הרכב?"
"יש לי, אבל לא כאן, הרכב כמובן שלי".
"את יודעת שזה פלילי?"
"כן, אבל גיליתי את זה רק בתחנת הדלק בחיפה" שקר לבן אבל לכי
תדעי, אולי ישכנע... הוא כבר מחזיק את הפנקס, אבל עדיין מתחקר
אותי.לא כל כך בטוחה מה מעסיק אותו יותר, אם יש לי רשיון או אם
הרכב שלי.
כששאל מדוע החלטתי לנסוע דווקא בלילה ובגשם הזה, ידעתי שכבר
אין לי מה להפסיד ועניתי: " ארגז הירקות שפחדתי שיתקלקל
והעובדה שלא האמנתי שיש שוטר גיבור מספיק כדי לעמוד על הכביש
במבול הזה".
"את בטוחה שהרכב שלך?"
"כן וודאי" אופ סס... מתחיל להישמע כאילו אשוחרר בערבות.
"תשמעי, סעי! אבל אם יעצרו אותך שוב... אז אני... לא עצרתי
אותך".

למחרת. הגשם לא פסק  אבל אין ברירה, צריך לחזור לחיפה.
הלימודים מתחילים בעשר בבוקר.
צומת ג'למי. ניידת בצד הכביש ומכוווולם... רק לי מסמנים
הצידה.
ידעתי! מי שמשחק באש סופו שנכווה.
"רק בדיקת רשיונות שגרתית"
יופי לי, שידור חוזר.
לא מדויק, החקירה קצת יותר צולבת ואני כבר השלמתי, יודעת
שהפסדתי. ואז:
"טוב, סעי! אבל אם יעצרו אותך, תזכרי... אני לא עצרתי אותך".
אני בהלם. לא יכול להיות!  בטח היו באותו קורס!...

באותו רגע ראיתי אותו. תנועה חדה מכיוון החורשה משמאל משכה את
תשומת לבי. הוא חלף בדאייה נמוכה על פני ונחת בשדה שמימיני...
הבז הגמדי!
ליזקה, עזבה מזמן את המשק, היום היא מתגוררת בדיוק חמש דקות
נסיעה
מצומת ג'למי.
הכנסתי להילוך ונסעתי.

נובמבר 2001


הבוקר גם השמיים בכו
ליזקה איננה.
15.1.2003

היית לי

את עדותי לרום השמים
היית כל הארץ שלי ושלך
היית ילדותי ושחוק העיניים
סמל המרץ נטעת בי אותך.

היה בך הצבע- זריחת החמה
שיח על הר ונחל בגיא.
היית לי הטבע אישה אדמה
הוד המדבר ותכלת שמיי.

אני עדותך לרום השמים
כמו עדר צאן ללא הרועה
וכך אזכרך בשחוק בעיניים
עד יום אחרון אתגאה.