מוקדש באהבה וגעגועים לזו שהשאירה את כולנו עם חיוך ועיניים,
והרבה שאלות.




כראוי לפולחן טקסי, חשכה שררה בחדר.
נר אחד האיר את פניה של המכשפה היחידה שנשארה.
פצ'ולי. ניחוח הקטורת הזכיר להם תקופה, שגם הוריהם לא ממש
הספיקו לחוות.
כל העיניים נתלו בבקבוק שבמרכז, כאילו היה כילאה של המכשפה
הנעדרת. אולי נשמתה תחזור ממנו הלילה.
אך נשמתה יצאה כבר מזמן.
בתוך הדממה והפחד, הושיטה המכשפה את ידיה אל הבקבוק ללא כל
היסוס. סערת הרגשות גברה, ודחסה את האויר.
כל העיניים נתלו עכשיו בעיניה החתוליות, בידיה העדינות
והמיומנות, בשפתיה המסורטטות, בנמשים הקטנים על אפה, שנראו אך
בקושי לאורו של הנר.
עיניה נעצמו לאיטן, כמו קסם החדר הוצף עשן סמיך, ביעבוע מים
נשמע כמו זיכרון. הם כבר לא היו שם איתה.
יערות, נחלים, מפלים, חיות בר, אהבה וחופש..
כפרים קטנים, אנשים פשוטים, עוני מזרחי, רעב אסייתי, חיפוש
תיירותי וחוויות זרות.
המכשפה החסרה כבר היתה שם, אבל לא עוד. כאילו תלתה באויר חיוך
עם עיניים ירוקות, שמחכה להאסף על ידי אחד מאוהביה, והמשיכה
בדרכה, לעולם אחר. המכשפה הושיטה ידיה אל החיוך ולשניה בדידותה
נעלמה. מבטה הופנה אל השמים הבהירים, היא ידעה היכן תחפש בפעם
הבאה.
בזהירות פקחה את עיניה. התכלת הוחלף בחשכה, קירות החדר נעשו
מוחשיים שוב. העשן נמוג, ומעגל האנשים שוב היה ברור.
בעיניים אדומות ולחות, נתנה המכשפה עוד מבט קטן אחרון בבקבוק,
שהשד שבו כניראה נעלם. (לחישות וגיחוכים הדהדו בחדר)
כשהשליכה אותו לפח, פרצה בצחוק מתגלגל וחסר מעצורים.