אני זוכרת שבאותו הבוקר התעוררתי  וראיתי את המכתב.
חשבתי לעצמי,   אוף ! לא הספקתי להיפרד ממנו הוא כל הזמן
עושה את זה  בורח ככה מוקדם .  
מעניין מה הוא כתב לי ...

"כשתקראי את המכתב הזה אני כבר אהיה בדרך לעזה  וכמו שאני מכיר
את עצמי אני בטח  בוהה בחלון של האוטובוס ורואה אותך בדמיוני .
 
אני מחכה כבר לחזור הביתה להיות אתך...   וכן אני אתקשר ברגע
שאוכל . אל תכעסי עליי שברחתי לך את יודעת שאני שונא פרדות
וכשהתעוררתי לפנות בוקר נזכרתי בחלום שחלמתי אבל  לא רציתי
להעיר אותך אז החלטתי לכתוב לך אותו ...  
הוא התחיל כשאני פתאום מוצא את עצמי מול הר ענק.
לא יודע איך ,לא יודע למה , אבל הרגשתי שאני חייב
לטפס עליו ולהגיע לפסגה .
הרגשתי שאת שם נמצאת ,מחכה לי
וכמו שאת יודעת לא נותנים לליידי לחכות, אז התחלתי לטפס עליו
נאחז באבנים ובסלעים ומטפס ...ומטפס  וככול שאני מטפס יותר ככה
הלב שלי מאיץ , ודופק יותר חזק .
האדרנלין זורם לי בכול הגוף ונותן לי עוד דחיפה למעלה .
אבל מה שבאת מונע ממני ליפול , זה זיכרון של הפנים שלך מחייכות
אליי.  
אני חייב להגיע לפסגה , בטוח שאת נמצאת שם מחכה לי  .
השמש יוקדת  והידיים שלי חבולות ,הרגליים שלי מלאות שריטות
מהסלעים שבדרך. אני מזיע וכואב לי כל הגוף אבל אני חייב להמשיך
לטפס  הנה אני כבר קרוב לפסגה עוד סלע אחד לעבור , אני מושיט
את ידי אל הסלע האחרון  
מרים את הרגל ו...הנה הגעתי .
אבל את לא  פה .
יש  רק פרח אחד שמתעקש לזהור , פרח מדהים  .
החזקתי אותו ביד והרגשתי . כן הרגשתי  את האהבה,  זה היה פרח
האהבה שלנו  והוא זהר כמו שאני ואת זוהרים כשאנחנו ביחד .
תפסתי אותו חזק ביד רציתי להראות לך אותו  
אבל לאט  לאט הכול התחיל להעלם ואחזתי את הפרח
בחוזקה שלא יעלם ...
ואז כשהתעוררתי ,
לא היה הר.  
לא שמש  .
לא אבנים  .
רק  היד שלי נשארה קפוצה כאילו אוחזת בפרח ,
אבל הפרח נעלם  וכשפתחתי את היד  נשאר לי רק עלה כותרת אחד
מהפרח ...
צירפתי אותו למכתב
עוד 20 יום אני אשוב ונוכל להמשיך מאיפה שהפסקנו מאותו המקום
ומאותה השעה  ...
אני כבר מתגעגע  .  ואת ..? "

הצמדתי את המכתב לחזה השתדלתי שהדמעות לא יזלגו על המכתב וביד
השניה אחזתי  בעלה הכותרת זה היה עלה כותרת מפרח אחד שהיה אצלי
בבית, כל הזר נבל, חוץ מהפרח הזה
מצחיק ...
אולי זה סתם פרח ואולי זה סתם עלה כותרת  אבל זה מה שמדהים אצל
יוני איך שהוא הופך דבר פשוט לכל כך מיוחד ....
לא אשכח איך למחרת קיבלתי את  צלצול הטלפון .
הקול מעבר לקו  שאל
" דנה ?"  
"כן"   עניתי .
והוא המשיך בקול רועד
" הייתה התקלות ושלושה חיילים נהרגו .  אחד מהם היה יוני ..."




יש שם הרבה חיילים  ששומרים עלינו בגופם מגנים על המדינה על
הבית שלנו  וכל חייל הוא בנאדם עם מחשבות, משפחה ,חברים עולם
שלם של חלומות ותקוות .
הסיפור  זה הצעקה שלי
בואו לא נישכח את אלה שכבר לא איתנו
את אלה שבזכותם אנחנו פה .