הנסיעה היתה קצרה, הגענו למעין בית קפה, במקרה הטוב חדר אוכל
של אכסנייה זולה. על שתי שולחנות ארוכים היתה פרוסה ארוחת
הבוקר בהגשה עצמית.  התיישבנו כל חברי משלחת מד"א ביחד, אני
וליאור התנדבנו לארגן צלחת "קבוצתית". לאחר שהעמסנו כל טוב,
התפנינו למזוג שתייה חמה. "לא כל כך קר" אמרתי, ולא ידעתי בעצם
פתחתי את הפה לקראת המשך היום. לאחר מס' סיבובים על שולחנות
המזיגה, יישבנו כולנו ובהינו בשולחן, לפתע נשמעה אנחה מפיה של
בת-אל שעד עתה היתה יחסית שקטה. "זהו, אנחנו כאן".

אחרי לא יותר מחצי שעה של ארוחת בוקר עלינו על האוטובוס ונסענו
מרחק של חמש דקות לאתר הראשון. פלשוב. שם נוכחתי לדעת כי קור
זה יחסי. שלג החל לרדת, וכשהאחרון פסק החל רוח קרה שלא הייתה
מביישת את הקוטב הדרומי. אחד מהניצולים שהתלווה למשלחת החל
לספר על מה שעבר עליו, על משפחתו וזוועות שונות שראה. התנאים
היו קשים, קור כלבים, רעש מהכביש הראשי שליד, וקול שקט שקט של
הניצול. האנדרטה שעמדה בכניסה לאתר הזיכרון גרמה באופן
אינסטנקטיבי לשליפת מצלמות בכל הקבוצות שהיו באזור.
המשכנו הלאה ברגל, לרובע היהודי, לבית המרקחת ולבתי כנסת שונים
באזור.
הקור רק התגבר, נראה היה כי אנחנו רודפים אחרי פיסת שמש ויותר
מזה נראה היה כי היה בורחת מאיתנו. זאת היתה למעשה הפעם
הראשונה שבאמת היינו כקבוצה עם תיכון "מרחבים", התחלנו לדבר,
ללכת ביחד, לנסות להבין את הדה-הומניזציה שיואב, המדריך ,
הדריך עלייה. היום המשיך, בסופו של דבר לאחר הצלבות שונות של
כל קבוצות המשלחת באתרים שונים, כולם נפגשו בכיכר מרכזית אחת.
4 קבוצות, 4 אוטובוסים, משלחת אחת.

עלינו על האוטובוסים, הנהג שלנו המשיך את המסורת של קבלת הפנים
המחוייכת, שכללה הפעם קרטון קטן של מיץ תפוזים וכמה וופלים.
אחרי בירור לא מעמיק מהסתכלות על אריזת הוופל התברר כי בעצם
זהו מוצר "צבר" שכל אוטובוס קיבל הקצבה ליום. לאחר המתנה
מייגעת ביותר לקבוצה שאיחרה, יצאה שיירת האוטובוסים לעבר
האוניברסיטה היגלונית. הנהר שזרם ליד היה מרהיב, ברווזים,
דוכני מכירות ודרקון אחד מאבן שהאגדה מספרת כי פעם בשעה הוא
יורק אש. המשכנו הלאה, אביר לבוש קשקשים קפץ בפני תיירים וגבה
תשלום עבור צילום איתו. כפי שכבר ציינתי ישראלים, לא אוהבים
להוציא כסף, וחיכו שאחד ישלם כדי שכולם יצטלמו איתו, נו טוב,
לפחות ה"אביר" לא יכול להתלונן שמשעמם לו.

הרעב התחיל לתת אותותיו, וקבלנו בפניי ראש המשלחת על כך, ראש
המשלחת אילן, שהכרותי עימו רק התחזקה, הבטיח לי ארוחה דשנה
בקרוב, נסענו אל המלון ששני אוטובוסים מתוך הארבעה שהרכיבו את
המשלחת שלנו ישנו שם, מלון "אורביס". שם אכלנו את ארוחת הערב
שלנו. האוכל כראוי לבתי מלון היה מזעזע! לא נגענו בשום דבר פרט
למים. שאם הסתכלת בצד אחד שלו יכולת לראות את פניו דוכס פולני
המפרסם את המוצר. כל ההומור מסביב לשולחן היה בבעלותינו, אדיר
את טל, בכל הצניעות, פשוט כולם סתמו את הפה, ולי ולאדיר הפריע
נורא העובדה שיש אווירה של מוות. לאחר שגיחכתי על מה שהוגש לי
כארוחת ערב פניתי שוב לאילן והתחננתי לבשר! לאחר שהוא הסביר כי
היתה בעייה בגלל הדתיים וכו' ולאחר התרפסויות הוצאתי ממנו
הבטחה לארוחה ממקדונלדס אחרי שנגיע למלון שלנו. מעיין
שהתעניינה בחנות מזכרות, הביטה בכל מיני טבעות ושרשראות שמצאה
לנכון, היא מדדה טבעת שנדלקה עלייה, ואני אחרי יום ארוך
התבוננתי מהצד, כבלש אחרי חשוד. הבטחתי לעצמי לקנות את הטבעת
אך מכיוון שידעתי כי נאכל באותו מקום במשך היומיים הקרובים לא
מיהרתי.

הגענו לאכסנייה, והתחלקנו לחדרים שהיו ידועים מראש, אני ואלירן
היינו מרוחקים מכולם. היינו בחדר האחרון בסוף הקומה השנייה.
החדר נראה כטירה, מקלחת מזהב וקרמיקה, מיטות של קיסרים,
טלוויזיה ונוף, אח, הנוף.
הצטלמנו, התקלחנו ונפגשנו עם כולם.
העדפתי לא להתעסק איתה, הייתי עייף מידי, לא היה לי מצב רוח
והייתי רעב.

נשארתי עם בת-אל בלובי ודיברנו קצת עד שהיה מאוחר, עברתי
מבת-אל ליוסי והתעלקתי עליו, פשוט הייתי חייב לדבר עם מישהו.
לא נראה לי היה הגיוני שבבת אחת היא פתאום שכחה את כל מה שהיה
בסמינר. שמעתי לעצתו של יוסי, "מחר אנחנו במקומות באמת קשים,
תדבר איתה ותנסה לתמוך בה". לא יודע למה אבל משהו היה נראה לי
מסריח.
יום שני היה בהחלט קשה, יוסי ידע על מה הוא מדבר, אבל כנראה
שמעיין לא היתה מודעת לזה. היא החליטה להתעלק על כמה מבני
"מרחבים" בעוד שאני העמקתי את הקשר שלי עם אדיר.
באחד מהאתרים, פשוט לא יכלתי יותר, העומס הנפשי, העומס הפיזי
הכבידו עליי יותר מידי, כרעתי ראש ונרדמתי במהלך דיון סוער.

בערב, כששוב היינו בארוחת הערב במלון, שוב ראיתי את אותה טבעת,
שוב חלו התלבטויות בתוך תוכי ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד לא
מגיע לה מי יודע מה מתנות ומצד שני פשוט היינו צריכים לתפוס
שיחה על הכל.
יוסי נזכר בשתייה "הקלה" שהוא קנה בדיוטי פרי והחליט לצרף
משקאות קלים באמת כדי לדלל מעט את השתייה. ידעתי כי זה יביא
רעות, אבל למה שאני יהיה זה שיהרוס את המסיבה.

לאחר שיואב סיפר לנו בפעילות ערב על לחימה והתמרדות הא החליט
לספר לנו סיפור אישי. מרד הסטודנטים הגדול היה תחת פיקודו ותחת
עוד שניים מחברים, שלא ידעתי כי אני עתיד להכיר אחד מהם.
הוא סיפר על הבערת הצמיגים, על ההתגנבות לכנסת ומשיכת תשומת
הלב של כל העיתונאים וכתבי התקשורת. לא אחת ולא פעמיים הם
נעצרו בשל התפרעות בהפגנות וחסימת צירי תנועה, אבל נראה היה
שכשהמטרה שלהם היתה ברורה האמצעים היו מאוד מקודשים עבורם.
הסיפור הדליק לי אש בעיניים. יואב שינה לכולנו ובעיקר לי את
תפיסת העולם לגביי מטרות והדרך להשיגן. לא היה לי ספק קל
שבקלים, כי ברגע שאקבע לי מטרה כבר אמצע את הדרך להשיגה. כי
"המטרה מקדשת את האמצעים".

יואב סיים את הסיפור על הצד שלו במרד הסטודנטים, התמלאנו הערצה
אליו, יצאנו מחוזקים מאוד, ובהרגשה שגם אנחנו יכולים
(לנסות..).
אני ויוסי קבענו בחדר של מעיין ומירב. הבאנו את השתייה ונעלנו
את הדלת. עברנו קצת את הזמן, בבליסת חטיפים ושוקולדים. בשלב
מסויים הגיעה השתייה. משום מה, השמועה עברה מהר מידי, ושאר
חברי המשלחת נדחקו פנימה, רק שהם שכחו לסגור את הדלת, וגם
רחמים, ראש המשלחת נכנס.

כמובן שאם תזמון מושלם כמו שלי, בקבוק הוודקה היה דווקא בידיים
שלי. לאחר מס' צעקות והשפלות, עם הזנב בין הרגליים הלכתי לחדר.
הייתי בהלם, אף אחד לא יצא להגנתי, מה עוד שאני הייתי בין
היחידים שלא שתה.
למחרת בבוקר, ציפתה לי הפתעה, מעיין, רן ויוסי הלכו לדבר עם
רחמים והסבירו לו את כל מה שקרה. נדהמתי, אומנם קצת באיחור,
אבל נראה היה כי אפשר בסופו של דבר לסמוך עליהם.

היום השלישי ייזכר אצלי כיום היותר מורכב במהלך הנסיעה לפולין,
הוא היה היום היותר קל מבחינה נפשית ואתרים, אך מבחינתי היה
קשה ביותר. מעיין לא הפסיקה להסתובב עם שתיים מחברי "מרחבים".
היא התחילה איתם בצורה צובטת את העין, ונראה היה כי בהחלט מנסה
לעצבן אותי. אני הגעתי למצב שבו אני חסין, הצטרפתי לאדיר
וניסינו להעלות את מוראל הקבוצה. אחת ממשרד החינוך שליוותה את
המשלחת הגדולה, לא הפסיקה לצלם אותנו בוידאו. הייתי לראשונה
במסע לפולין במצב רוח מרומם. עשינו יום קניות בקרקוב ובסופו של
דבר הגענו לארוחת הערב האחרונה שלנו במלון עם הטבעת. אחרי אותה
יום לא היה בי רגש כלפי מעיין ולכן לא רציתי לקנות את הטבעת,
אך בכל זאת קניתי. חשבתי שאולי משהו ישתנה.

בערב באתי לחדרה נחוש בדעתי לדבר. היא לא היתה שם, מרב וערן
כן. הם מסרו שהיא הלכה לבקר את החולה ההוא מ"מרחבים". והיא אכן
היתה בחדר של ליאור, מ"מרחבים" שהיה עם יותר מידי חום ופחות
מידי נתיב אוויר פתוח, אבל הוא לא היה לבד. ושני חבריו לחדר,
גם היו איתו בחדר. שלושה בנים, בת, מיטה וחדר חשוך.