כבר כמה שבועות שתכננתי את הנסיעה הזאת.
ישבתי בחדר שלי על המיטה, עם ספרי טיולים ומפות וסימנתי בטוש
מדגיש צהוב זוהר את הדרך לצפון, בטוש אדום סימנתי בעיגול קטן
כל מקום שרציתי לעצור בו.
התכוונתי שזה יהיה הטיול שלי בארץ מספר ימים לפני הטיול הגדול
בתילאנד ואוסטרליה," טיול לבד" של חמישה ימים  שבו אני חוקרת
אם אני באמת מוכנה לצאת לטיול הגדול.
ביום ראשון קמתי בארבע לפנות בוקר.
כבר הודעתי  לחברות שלי שהן לא יראו אותי בימים הקרובים
והתפטרתי שבוע לפני מעבודתי כמזכירה לפסיכולוג שהיה צריך אשפוז
בעצמו.
משום מה בשעות מוקדמות כאלה אני מתחילה יותר להתעמק בחיים, ואז
התחלתי לחשוב על רועי...
הוא היה החבר, החבר לשעבר לשמחתי.
רועי תמיד טען שאני לא יכולה בלעדיו ושאני תמיד זקוקה לו
שידריך אותי ויהיה איתי בכל חור שהסתובבנו בו.
שנאתי אותו על זה, הוא חשב שאני חייבת לו משהו, בגלל זה גם את
הנסיעה למזרח תכננתי עם אחד האנשים שהוא הכי פחות מחבב.
ערן היה מהטיפוסים שאומרים את הכל ובפנים. הוא תמיד חיבב
אותי,כך הוא סיפר לי וברגע ששמע עלי ועל רועי הוא הפך אותנו
לחקירה הבאה שלו, הוא חיפש כל דבר שגויי במערכת יחסים שלנו
וברגע שהוא מצא אפילו בעיה קטנה הוא היה רץ אל רועי וצוחק עליו
בפנים.
כשביקש לפגוש אותי באפרופו,כמה רחובות ליד הדירה שלי ושל רועי,
לא הבנתי על מה הסיפור אבל ידעתי שהוא יספר לי עוד פעם על איך
שהוא ראה את רועי מתחיל עם כמה בנות או על איך שהוא חושב שזה
לא בסדר שהוא השאיר אותי שפוכה באיזה פאב והלך הביתה לבד כי
רבנו.
ידעתי שהוא צודק בהכל, אבל לא יכלתי בלעדי רועי.
אני לא זוכרת מה הוביל למה אבל אחרי שהוא סיפר לי שהוא ראה את
רועי יוצא מאיזה מועדון עם האקסית שלו, התחלתי לצעוק עליו
צחקתי עליו על זה שאין לו חיים פרטיים וכל יושבי אפרופו הסתכלו
עלינו פעורי פה.
לא התחלתי לבכות, רק יצאתי מהבאר כדי להודיע לרועי שאת הצ'ק על
השכר דירה לחודש הבא הוא יקבל בדואר.
ערן רץ אחרי, הוא תפס לי בחולצה וניסיתי להתחמק מבין ידיו,
התחלתי לשמוע קול של בד נקרע אבל נזכרתי שאת החולצה רועי קנה
לי לפני שנה לכבוד זה שהתקבלתי לעבודה החדשה. אז המשכתי ללכת
קדימה.
באיזשהו רגע נגמר לי הכוח, רציתי לשבת על  המדרכה ולבכות,
בזבזתי שנתיים עם מניאק שחשב את עצמו ושניפח את האגו שלו בכל
הזדמנות שמישהי אמרה לו משהו על איך שהוא נראה.
"תמיד אהבתי אותך" הוא חייך," רועי תפס לי את הדרך לתהילת
העולם הקטנה שלי".
מהרגע הזה אני כבר יודעת מה הוביל למה...וכשהגענו לבית שלו,
פשוט התמסרתי והתאהבתי בבן אדם שהיה הכי שנוא עלי עד לפני
שעה.
אחרי חודש וחצי איתו אמרתי שעכשיו הגיע הזמן שלי.
הוא ביקש להצטרף, אמר שהוא מעדיף להיות איתי באותו מקום ולראות
אותי רק כל כמה ימים מאשר להיות רחוק ולא לראות אותי בכלל,
הסכמתי....זה היה הדדי.
בארבע לפנות בוקר של אותו יום ראשון אחרי כמה שבועות, התגלגלתי
במיטה לעברו וחיבקתי אותו חזק, הוא הסתובב לעברי, ביקש שאתקשר
בכל רגע שאוכל ולא לשכוח להגיע לטבריה ביום רביעי כדי שנישן
יחד על חוף הכינרת.
ארזתי דברים אחרונים בתיק שלי. לקחתי את מפתחות הרכב וירדתי
במדרגות לעבר החניה האחורית.
"שמעתי שאת נוסעת" שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי "רועי.......כמה
מוזר לראות אותך בשעה מוקדמת שכזאת, אתה בשעות כאלה רק בחלום
הראשון שלך אחרי שהשכבת את כל העיר" הכנסתי את התיק למושב
האחורי.
לא הקשבתי לשאר התחנונים שלו רק נכנסתי לרכב התנעתי והתחלתי
לנסוע.
באיזשהו מקום בתוכי הרגשתי ניצחון.
אחרי שבועיים כבר התחלתי בעצמאות האמיתית, הרגשתי שבן אדם חדש
נולד בגיל 24.
"תודה" חייכתי לעבר השמיים כששכבתי על מגבת עבה בחוף הים.
"אין בעד מה " חייך לי ערן.