הרוח היכתה בפניו והרגליים התקשו להניע את גלגלי האופניים
במעלה הכביש. המכוניות מסביב ציפצפו ועקפו אותו, והוא, לבדו,
בהילוך איטי, נע מעלה בכבדות. הוא התרומם מהכיסא והחל לדווש
בחוזקה. עוד מאמץ קטן יהיה מעל כולם, לא על האוורסט, אלא גבוה
בבית ברמת גן.

במוחו התרוצצו מחשבות ללא הרף ושריקת הרוח התמזגה בהן כמערבולת
של צלילים צורמים. בכל נושא בו התאמץ להתרכז, חזרה דמותה של
שירה ובאופן בלתי מוסבר הופיעה בסיפור. הוא היה יכול לחשוב על
משאית צבעונית בהודו, והופ, שירה שם בתא הנהג. הוא היה יכול
לחשוב על לימודים ואז נזכר איך עזרה לו להתכונן לבחינה ושאלה
אותו שאלות, על אף שלא הבינה דבר במוליכים למחצה. העליה הפכה
לתלולה יותר, אבל המאמץ היה שווה תשלום של חמישים דולר פחות
לשכר דירה הקרובה לשחקים... באותה דירה הם ישנו יחד, גידלו את
דוריס, כלבת הקוקר, ודיברו על החתונה שתהיה כשיסיים ללמוד. בכל
בוקר היה אסף משאיר לה פתק אהבה וכריך מושקע לעבודה והיה יוצא
ללימודים. הוא היה חושב עליה כל הזמן, כמו עכשיו, ובערב ממתין
בקוצר סבלנות לשובה.

סוף סוף עבר את הפיסגה ויכול היה להסדיר את נשימתו. הוא כמעט
התפתה לרדת בירידה הגדולה חזרה ולייבש את אגלי הזיעה שגבתה
העליה הקשה... אולם, הוא ידע שאין מנוס מלהכנס לדירה הדוממת.
הוא ניסה ליצור לעצמו סדר יום בלתי אפשרי: שתי עבודות,
לימודים, חברים, הורים ואפילו התנדבות בע.ל.מ, רק כדי שלא ישב
לו בדירה ולפתע יבחין בשערה ארוכה ואדמדמה או בפתק שרשמה בו את
רשימת הקניות.

כשעלה בגרם המדרגות ונשימתו כבדה, יכול היה לשמוע את נביחותיה
הרמות של דוריס שרצתה לצאת לטיול לאחר היום הארוך בו בילתה
לבדה בבית. דוריס תמיד היתה יותר הכלבה של שירה מאשר שלו.שירה
מצאה אותה מייללת בגשם ואספה אותה לביתם למרות מחאותיו. אולם,
הוא התרגל לנוכחותה של היישות החדשה והחומה בבית ואפילו התיידד
עמה. מאז המקרה גם הכלבה שינתה את אופיה והפסיקה לבקש מאסף
ליטוף או לכשכש בזנבה כשנכנס הביתה. הוא חש, באופן מוזר מאויים
על ידי יצור שאינו אנושי ושאינו יכול לדבר. הוא פתח את הדלת
ודוריס עמדה בכניסה עם הרצועה בפיה, מביטה עליו במבט
קוקר-ספאנילי טיפוסי. "אין ברירה" חשב לעצמו. "צריך לרדת
איתה". והם יצאו לטיול  קצר בחצר הבית בין השיחים עד שהכלבה
ביצעה את המוטל עליה. הוא נזכר באותו ערב קר בו מיהר והוריד את
דוריס לחצר הבוצית, אז משכה אותו לכוון הבניין השכן ביללות
ובזנב מכשכש עד שנעמדה. דרך חלון קומת הקרקע, לקול יללותיה של
הכלבה, זיהה את תלתליה של שירה ופרופיל פניה, היא ישבה על
המיטה בתחתונים וכיפתרה את החולצה האדומה שקנה לה בברצלונה.

הוא הביט בשעונו ונבהל: "בעוד שעה יגיעו לביקור ההורים
מהקיבוץ, צריך לעשות פה סדר!" הוא מיהר חזרה לדירה, הביט סביבו
על הבגדים הזרוקים על הרצפה, ערימות בדלי הסיגריות שהצטברו
במאפרה והכריות המפוזרות בסלון. היה זה הביקור הראשון של
המשפחה מאז התאונה, ואסף קיווה שהוריו אינם מתכוונים לבקרו
תכופות מתוך דאגה למצבו הנפשי. ההורים היו מאד קשורים לשירה.
בכל זאת הם היו יחד ארבע שנים וכולם חיכו לחתונה. שירה שמחה
תמיד לבקר את משפחתו בקיבוץ והיתה שוקעת בשיחות נפש ארוכות עם
אמו, דבר שהדאיג אותו, שמא הן מדברות עליו. הוא החל לסדר את
הבית, זרק את הבגדים בערימה לארון ונעל אותו, שפך את בדלי
הג'וינטים לפח וסידר את הכריות על הספה. הוא התיישב עם שקית
במבה והתכונן למבול השאלות שיפול עליו בקרוב ,כשיגיעו הוריו,
ומבטי הרחמים של אמו שלא יעזבו אותו. הוא ידע שהמפגש הזה יהיה
הקשה מכולם מכיון שהוריו, כמו דוריס, יכולים לקרוא אותו ואת
תחושותיו בקלות.

דוריס רצה לעבר הדלת נהמה ונבחה לעבר ההחריץ שבין הדלת לרצפה.
"טוב שסידרתי מהר, הם הקדימו" הרהר ונשם כמה נשימות עמוקות
לפני שפתח את הדלת בחיוך רחב. ההורים לא היו שם. במקומם,
בכניסה עמדו מספר שוטרים ונשק שלוף בידם. "יש לנו עד שיכניס
אותך לכלא עד שתירקב. זבל!" אמר אחד מהם והשני הביט לאסף
בעיניים. במוחו של אסף החלו לרוץ מחשבות כשל טרף שאחריו דולק
הציד. הוא הרגיש שגופו קופא וליבו עומד להתפקע מקצב הפעימות
"איך הם יודעים? זה הסוף!" אמר לעצמו. מבלי יכולת להתנגד,
הוגשו אל ידיו הרועדות האזיקים הקרים וננעלו בקליק מתכתי. שתי
זרועות אחזו בזרועותיו, והחלו לגרור אותו מטה חסר אונים.
בירידה לכוון הניידת פגש בהוריו הנדהמים, נושאים בידיהם שקיות
המדיפות ניחוח האוכל של אמא.