New Stage - Go To Main Page

קאמי עמירן
/
קמינא - דיאלוג פנימי

הקדמה עבור הקוראים
עבודה זו נכתבה במקורה כעבודה סמינריונית במסגרת הסמינר "יישום
כלים מתורת ההיגיון", בה נתבקשתי לתאר ולנתח דיאלוג כלשהו. אני
מביאה אותה כלשונה, כפי שהוגשה, ואשמח לקבל תגובות עליה.
המספרים בסוגריים מתייחסים להערות המופיעות בסוף העבודה.
קריאה נעימה.


הקדמה

עבודה זו איננה עבודה סמינריונית סטנדרטית. היא מסמך אישי
חושפני, בו אני מספרת ומתעדת את אחת ההתרחשויות היותר
משמעותיות ואקטואליות בחיי. לכן אני חשה צורך להסביר מדוע
וכיצד הגעתי לכלל החלטה לכתוב על נושא משונה זה.

זמן רב דחיתי את הקץ. נשארה לי מטלה אחת אחרונה, עוד מאמץ קטן
אחרון, לפני שאוכל להרפות ולומר - "סיימתי. אני אקדמאית".
למרות המאמץ המועט שנותר, לכאורה, בכדי להגיע לזה - התקשיתי
מאוד להכריח את עצמי להתיישב ו"לגמור עם זה". הרעיונות עלו, אך
מימושם עורר בי תחושה מוזרה ובלתי מובנת של משהו שגוי בבסיסו.
החלטתי שעם תחושות בטן לא מתווכחים, והנחתי לזה. יהיה מה
שיהיה.
באותה תקופה מצאתי את עצמי פתאום בתהליך בו אני מערערת על כל
תובנה, מסקנה, החלטה ודעה אליהן הגעתי במהלך חיי הבוגרים. בער
בי צורך עמוק לזרוק את כולן הצידה ולהתחיל לבחון ולאסוף מחדש
את הבודדות שבהן אבחר.
הדיאלוג הפנימי לא הותיר מקום לנסיון לנתח דיאלוגים חיצוניים,
ובטח שלא מוטיבציה.
לילה אחד, שעוד יסופר וידובר בו במהלך העבודה, הכרתי את קמינא
- אותה אחת שהיתה אחראית לזעזע את אמות הסיפין. יומיים אחר-כך
החלה עבודה זו להיכתב מאליה. עם תחושות בטן לא מתווכחים...

הדיאלוג הפנימי מתרחש בין אשת הקליפות - (אני?), עם הקול
הפנימי מהאישיות הגבוהה (תיקשור)(1) - קמינא.

בעבודה זו אני מתעתדת לבדוק האם התיקשור שלי את קמינא עונה על
הקריטריונים להגדרת דיאלוג פנימי, או שהוא איננו כזה מעצם
טבעו.

הקו המפריד בין כתיבת עבודה אקדמית לבין יומן אישי הזוי
וסהרורי בעבודה זו - אינו ברור תמיד, אולם, מה בעצם כן ברור
בחיים?!
להגנתי אציין רק שהשתדלתי להפריד, למרות שקמינא השתדלה לאחד.


חלק ראשון - קמינא

מי היא קמינא? כיצד ומדוע הופיעה?

קמינא תפסה אותי לילה אחד במיטתי, באזור הדימדומים שבין הערות
לשינה, מופתעת לחלוטין. כמו שוד מזויין בתוך סניף בנק מבוצר:
אני - הקופאית החרדה לשפיותה ולחייה, והיא - שלא העזתי להרים
את עיני אליה, היא לחשה לי בתוך ראשי: "קחי עט ודף ותכתבי
עכשיו".
צייתי מבלי להתווכח. חיי יקרים לי.
אני מביאה את הדברים כלשונם, כפי שקמינא הכתיבה אותם.

"קוראים לי קמינא.
באתי אל העולם מתוך פרח הלוטוס.
זאבה מצאה אותי לבדי ביער ואימצה אותי. היא גידלה אותי, לימדה
אותי הכל, החל מלשרוד, דרך מציאת הנתיב שלי לקיום והתפתחות,
וכלה במורשתי ובנאמנות לעצמי. הניקה אותי בחלב העצמאות שלה.
כשבגרתי דיי היא הוליכה אותי אל קרחת היער בה היינו מתרגלות
צייד, לחשה לי מילות פרידה אמיצות, לקחה את התנועות הזאביות
שלה ואת עצמה - ונעלמה.
זמן לא רב אחר-כך נתקפתי בקדחת. לא שמרתי על עצמי ולא שהיתי
לסימני האזהרה המוכרים לי. לפחות הסכנתי למצוא לי מערה. שלושה
ימים ושלושה לילות קשים מנשוא עברו עליי במסתור מחסה העלים,
והגשם שוטף בחוץ.
הקושי הגדול ביותר בתוך הקדחת היה להבחין בין ההזייה למציאות
החשוכה...


הדבר הבא אותו זכרתי הוא שאני יוצאת מן המערה חלושה ורועדת, אך
בריאה. להפתעתי, גיליתי שהגשם שירד הביא עימו פטריות ופירות
יער נוספים שכאילו חיכו לי שאושיט יד ואקטוף אותם להשביע את
גופי. באורח פלאי התחזקתי מיידית וחיוניותי שבה אליי.
פסעתי אל המעיין להרוות את צמאוני ושם פגשתי עופר איילים צעיר,
סקרן ומלא שמחת חיים.
השתובבנו קצת על כרי הדשא. כשהוא ברח - אני רדפתי, כשהתייאשתי
- הוא רדף, כשהוא הפסיק - אני צנחתי, כשהתאוששתי - הוא הלך.
הוא לימד אותי לחגוג את החיים.
עם כל האושר, מקום אחד בתוכי נשאר חסר. לא יכולתי להסביר או
להגדיר לעצמי מהו והיכן. ניסיתי להרגיש. בכל מקום בו שמתי אצבע
- החלל בדיוק חמק. הלכתי אל פלג סמוך והסתכלתי בבבואתי הנשקפת
מן המים. בבואתי עוטרה באלפי נצנוצים וקרני אור מרקדות. היא
היתה זוהרת ויפה ורכה, אך לא מדוייקת. היא לא הראתה את האין,
רק את היש. בבואה נבובה.
וככל שעבר הזמן אותו חלק חסר רק גדל והתעצם בתוכי.
מה שהיה בתחילה סדק, ואחר-כך חלל, הפך לתשוקה, ולבסוף - לרעב.

עבר עוד זמן...
הנה אני שוב, דמותי הסתורה צפה למולי, הפעם - פחות מחוייכת.
אצה לי הדרך.
עדת יתושים הסתבכה בשערי, נלכדה בקשרים, והיא מזמזמת בקולות
מגוונים, רועשים, צורמים, דיסהרמוניים.
אני רצה על השביל המשובש, מנסה לברוח מהם, מנערת בחוזקה את
הקשרים, מעיפה מבטים מבוהלים אל מעבר לכתפי, בודקת מתי ייעלם
השובל המזמזם מאחוריי.
נשימתי מתקצרת.
היתושים כבר אינם, אך הזמזום עדיין סביבי, מכה על עור התוף.
אני ממשיכה לרוץ, אני חייבת להמשיך לרוץ.

אני חייבת לעצור !!!
אני עוצרת.



...לבסוף החל החום לרדת. התברר שהעלים בהם התכסיתי היוו שכבה
מבודדת ואיפשרו לגופי להזיע את הקדחת ממנו החוצה. אט אט התחלתי
להיזכר בתחושות מזמן שהקדחת בערה. שמעתי שוב ושוב את הקול
המבקש עזרה בתוכי. הקול ששואל שאלות ותר ללא לאות אחר התשובות.
שמעתי את קולך. את קראת אליי מתוך הזיותיי, הזמנת אותי להיכנס
אל תוכך, לחוות את תחושותייך. זימנת לך מדריכה, ואני באה
אלייך, להיות כאן לצדך לאורך המסע".  



קמינא הופיעה בעקבות השאלות שהעלתה אשת הקליפות, מתוך תשוקתה
לחפור ולהגיע אל לב המהות הפנימית. הרצון העז להכיר את עצמה.
"השאלה היא קפיצה מחשבתית שאינה נובעת בהכרח, אינה היקש
הגיוני. היא עשויה להפנות מחשבתנו אל היבטים חדשים של הידוע,
אל עולמות בלתי משוערים מעבר לידוע ולאפשרות ההתנסות, אל הפרכת
לקחיו של הנסיון. השאלה היא יצירה מקורית של המחשבה
האנושית..."
"...הילד המצטרף לאנושות בלומדו לדבר, מפנה שאלתו לכול. לכל
אמירה, לכל עובדה, לכל דרישה או הסבר. העולם עומד לדידו בסימן
שאלה."(2)
אני מאמינה כי תינוק, כאשר הוא מגיח אל העולם מרחם אימו,
הידיעה, התשובות ודרך הפעולה הרצויה לו, כל אלה מצויים בחזקתו
באופן אינסטינקטיבי (3).  ככל שהוא גדל ומתפתח הוא לומד לתקשר
עם הסביבה ודרכה הוא לומד גינונים חברתיים (4), אשר תכופות
מתנגשים עם הידע האינסטינקטיבי הזה. כך הולך ומיטשטש עבורו
הקשר העמוק אל ה"בטן", התחושות הפנימיות. לרוב, עד שאנו מגיעים
אל שנות העשרים של חיינו, כבר לא נשאר כמעט זכר לקשר עם אותו
מקור מרגיש ויודע בנו. קמינא בעבורי היא יד נעלמה שבאה ואוחזת
בידי, ומתחילה להוביל אותי בחזרה אל אותו מקור יודע כל בתוכי,
שממנו "התנותקתי" עוד בילדותי. המקום שמרשה לי להרגיש את כל
הדברים ה"לא לגיטימיים", ה"מופרכים" וה"בדויים בעליל" שצפים
לעברי בתקופה האחרונה,
הודות לעבודת חפירה וניקוי עמוקה, ושהקשר עימו מוביל לחשיפת
הנשמה הפראית (5).

קמינא דומה לי מאוד, אך גם שונה ממני. בחיצוניותה היא מזכירה
אותי. היא בעלת אותם תווי פנים וגוף כשלי, אולם חדים יותר. היא
משדרת את הפראיות, הנשיות, הנינוחות והשלמות העצמית שאני
הדחקתי עד שיכחה ככל שהזמן חלף. לעיתים אני מהרהרת אם היא זו
שאני הייתי רוצה ואין לי האומץ להיות. בנקודת זמן זו אני יכולה
לומר שאנחנו לא אותה אחת. על אף עקשנותי הידועה לשמצה בקרב
מכריי והשאיפה המתמדת לאינדיווידואליות, אני מתורבתת להפליא
לעומתה, ומודעת לאפשרות שהעובדה שהיא פטורה מן המעמסה של להיות
מגולמת בגוף חומר (גוף פיזי), מאפשרת לה להנות מן הפריווילגיה
של החיבור לעצמה ולמקור כל הזמן (ר' חלק שני - דיאלוג פנימי).


השפעת הופעתה:

את השפעתה של קמינא על חיי אני מרגישה בכמה מישורים:
ראשית, היא חיברה אותי אל הילדה שבתוכי, זו שמעולם לא גדלה,
ולעולם לא אמורה לגדול.
זו שצופה בשקיעה כל ערב בהתרגשות מחודשת, כאילו זו פעם ראשונה
שהיא רואה מחזה כזה. זו שחייבת לפרק כל דבר חדש בסביבה בכדי
לבדוק כיצד הוא פועל, זו שמציירת בית וילד ועץ ופרפר רק בשביל
חדוות הציור, ולא משנה כמה פרימיטיבית נראית התוצאה.
שנית, קמינא חיברה אותי אל האמת הפנימית שלי. היא שולחת אליי
מסרים המשאירים אותי מפוקסת על התהליכים הפנימיים בתוכי. היא
חיברה אותי אל זו שאיננה מחוייבת לכללי התנהגות מצופים, או
לגינונים כאלה ואחרים. זו שיכולה להופיע לעבודה לבושה בטרנינג
וחבושה בכובעים מוזרים, שחייבת להגיד את כל האמת כאשר שואלים
את דעתה לגבי דברים, כשלמעשה ברור שהשואל מחפש חיזוקים
ומחמאות, ולא משוב אמיתי וכן.
שלישית, קמינא חיברה אותי בקו ישיר אל מעיין דמיון שופע בתוכי.
חשתי זאת בשעה שמצאתי את עצמי יושבת ובוהה לאורך כמחצית השעה
מול מזרקה, מסתכלת על תנועת המים הנוזלים על האבנים, מתרכזים
בגבים, ורואה בתוכם פיות רוחצות את כנפיהן, ומתיזות מים אחת על
השניה, ועליי...
לפיתוח הדמיון היו שתי השלכות מעניינות: מחד, זו היתה השפעה
ישירה וחזקה על היצירתיות שלי. קמינא חיברה אותי אל הכוח היוצר
שבי, זה שמעבר לשפיטה. שמונע מאנרגיות שמקורן אינו ידוע, ועם
זאת, כגייזר מתפרץ, לא ידוע מתי יחדל. היא דואגת להמשך הצמיחה
ולמילוי מעיין היצירה. בזכותה נפתח לי מחסום כתיבה שנמשך מעל
לשנתיים. מאידך, יהיה מי שיטען בתגובה כי פיתוח הדמיון הוביל
לטישטוש הגבול בינו לבין המציאות. לפי התאוריה הפוסט-מודרנית
(6) לא קיימת מציאות אובייקטיבית חיצונית אחת, אלא קיימים
העתקים של המציאות, והם כמספר האנשים שיידרשו להביט על המציאות
או לפרשה. במצב כזה, ככל שאני מפתחת את הדמיון שלי ונותנת לו
דרור, גם אם יטענו כנגדי שאני מאבדת את שפיות דעתי, תשובתי היא
כי ישנם מעט מאוד איים של רציונליות שפויה בתוך הבליל
האמוציונלי, הקליפי, הווירטואלי, ההזוי, הדורש סיפוקים מיידיים
ופתרונות אינסטנט המכונה "החיים בפתח המאה ה- 21". המפגש עם
קמינא, על כל היבטיו, אינו חריג בנוף זה.
חלק שני - דיאלוג פנימי

הדיאלוג בין קמינא לאשת הקליפות התרחש בתחילה באמצעות כתיבה
אסוציאטיבית. לאחר מכן לא היה עוד צורך מתמיד בדף ועט בכדי
להאזין למסרים ממנה. תחילה, קמינא הופיעה ללא התראה, ואם רציתי
ליצור איתה קשר ביוזמתי הייתי צריכה ליצור סביבי אווירה
מסויימת באמצעות ספרות יפה, מוזיקה נעימה וכו'. מאוחר יותר
התחלתי לגלות שקמינא נמצאת בתוכי גם מבלי שאצטרך לייצר אווירה
למפגש, ושהחיבור איתה הוא מה שאמנים מכנים "מוזה".

ניסיון להסביר את הדיאלוג הפנימי דרך התייחסות לביבליוגרפיה
מסויימת היה אמור להיות משימה מסובכת מעט, במקרה הטוב, ומאולצת
להחריד, במקרה הפחות מוצלח...
במקרה שלי, הביבליוגרפיה המפורטת קודם נחוותה על בשרי,
ואחר-כך, כאשר פניתי לספרות, מצאתי שמישהו חשב על זה
קודם...כלומר, קיבלתי חיזוקים בצורת תאוריות מוצקות, שעודדו
אותי להמשיך בכיוון זה.

כללי הדיון השרירותיים של דיאלוג, העומדים בבסיסה של הדמוקרטיה
יכולים להיות מוחלים ככללי דיון בסיסיים בכל תחום:
1. קיימים כללים שיש לנהוג לפיהם.
2. קיימים כללים לשינוי הכללים.

בתחילת התהליך אשת הקליפות באה וטרפה את הקלפים:
1. אין כללים שצריך לנהוג לפיהם.
2. לפיכך - אין צורך בכללים לשינוי כללים, שממילא אינם
קיימים.

בדיון מחודש התברר שאשת הקליפות לא טרפה את הקלפים, רק סידרה
אותם מחדש על השולחן, וכך הם נראו:
1. ישנו כלל בסיס אחד לפיו נוהגים: מה שעולה מהבטן ברגע
ההכרעה, והוא מחייב אותי להיות מחוברת בכל רגע נתון לכל תחושה
שעולה בי, או החלטה שמתקבלת אצלי.
2. הכלל לשינוי הכללים גם הוא חייב לנבוע מחיבור פנימי ושלמות
עצמית.

במבחן המציאות לא ניתן להיות מחוברת להוויה כל הזמן, משום
שחיבור כזה מחייב כניסה פנימה, ומימושו ב- 100% מהזמן רק שיקע
אותי יותר ויותר אל תוך עצמי, במקום להישאר בקשר עם המציאות
החיצונית. התוצאה של הכניסה פנימה היתה אובדן הגרויים
החיצוניים להגיב וליצור. גדעתי את צינור ההזנה שלי, ולאחר
שהשתמשתי במאגרים הפנימיים שהיו לי - המזון הרוחני הידלדל עד
שהגעתי לסף רעב.
הבנת תהליך ההרעבה העצמית בחוויה האישית שלי חייבה את התיקון
לכלל הבסיס, שיכל להתקבל באמצעות השימוש בכלל השני - הכלל
לשינוי הכללים.
התיקון בא בצורת החלשת הנוקשות הדיכוטומית בין החיבור לחוסר
החיבור הפנימי, או: ניתוק שני חלקי המשפט המקורי בצורה הבאה:
1. מה שעולה מהבטן ברגע ההכרעה.
2. החובה להיות מחוברת לתחושות בכל רגע נתון.
בחינה חוזרת של החלק השני של המשפט המקורי העלתה כי הוא אינו
בהכרח המשך מתבקש, הנובע אוטומטית מהחלק הראשון, אלא משפט
עצמאי, כלל עצמאי, שחמק בגניבה ועלה על עגלת בכלל היחיד.
כלומר: הניסוח המקורי של הכלל הכיל בתוכו סתירה פנימית: יש רק
כלל אחד, והוא בעצם שני כללים, שאינם לגמרי חופפים.


האדם שהייתי, וכנראה אף שהנני עד היום, הוא כזה שחייב מרשם
לחיים. בתפישתי, חייבת להיות נוסחה שעובדת תמיד בחיים, קרקע
מוצקה, בית לחזור אליו כאשר הדרך אובדת.
היה לי קשה להשלים עם התרסקותן של הנוסחאות שניסיתי לאמץ, או
לחשב בעצמי. כיום אני מודעת למילכוד שיש בצורך זה עבורי, ולכן
הזעקתי את קמינא לעזרתי. היא ניסחה עבורי כלל בסיסי: "מה שעולה
מהבטן", ואז פיתחה ושיכללה אותו כמודל לפעולה:
חישבי על הנושא/הפעולה/הבעיה/הקונפליקט/האדם וכו'. מהי התגובה
האינסטינקטיבית שעולה? חיוך או דחייה? זו התשובה. הקול הפנימי
אמר את דברו. הדיכוטומיה מוגבלת בדרך זו אל שאלת הבסיס, המקור
של הדברים, ומכוונת אל החיבור מהמקום הראשוני ביותר שלו - כן,
לא.
ברוח נוסחת הבסיס למדתי להסתדר עם "חוק יסוד: החיים":
"הדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי".
כעת, למרות שטרם השכלתי להיחלץ מהנטייה לדיכוטומיות (ומאוד
הוקל לי כשגיליתי שאגסי (7) ניסח בסובלנות, במיוחד עבורי ועבור
שכמותי, את פרס התנחומים "דרגות של רציונליות"...), אני
מצויידת במספיק נוסחאות שיאפשרו לי לישון בשקט, בתחושה שאני
מבינה כיצד פועל העולם בו אני חיה (...) ובית לחזור אליו כאשר
הדרך אובדת: קמינא.


לשיטתו של אגסי, האדם הרציונלי בוחר לקבל על עצמו אחריות,
הגבלה כלשהי, שבאה מתוך רצונו האישי. החלטה רציונלית. לאחר
שבחר לקבל על עצמו את הגבולות של חייו (=אחריות) הוא פועל
באותו אופן והולך עד הסוף עם רצונות אלה. האוטונומיה שלו היא
היכולת לקבוע לעצמו את האחריות האישית שלו, ומתוך כך להקיש על
אופן פעולתו בחיים, שיהיו גם הם אינדיבידואליים לחלוטין,
אוטונומיים לחלוטין. זוהי הגדרתו ל"ללכת אחרי הלב". לפי אגסי,
הרציונל הוא אבן הבניין של הרגש. אני, בניגוד לאגסי, חושבת כי
האינטואיציה והרגש הן אבני הבניין של הרציונל, אולם אני מסכימה
איתו על כך שכל אדם צריך להיות אוטונומי ואחראי וללכת עם
המגבלות אותן קיבל על עצמו עד הסוף.
אני חוויתי את הפרדוכס של החיים (כפי שאני תופשת אותם):
כאשר אני מנסה לאחוז בכוח, לפרק, לבדוק, ללעוס, לטחון עד דק,
לשקול, להריח, לחטא, לדגום, לנטרל - המהות חומקת. לא מייד אנו
מבחינים שהמהות חמקה לה. לעיתים לא מגלים זאת במשך תקופה של
חודשים ואף שנים. ברגע שנוחתת התובנה שהמהות חמקה ונשארתי בריק
אני מגיעה לאיזו תחתית, נחבטת בה ואז קורה תהליך המכונה "Let
Go".(8)  משחררים אחיזה, מתחילים לצוף באוויר, ואז המהות חוזרת
ומתיישבת על כתפי, מנקרת את אוזני בשובבות ואומרת: "סליחה
שהפחדתי אותך, אבל את מ-מ-ש הפחדת אותי..."

אני מוצאת שניתן לתאר את הדינמיקה של חיפוש ומציאת תשובות
כמודל ספיראלי.
בתחילה, נקודת המוצא היא שמשהו אינו מסתדר בהיגיון. חסרה פיסה
מן הפאזל. אז פונים לחיפוש. החיפוש הוא להתחיל לערער על
היסודות המרכיבים את השקפת העולם בה מחזיק אדם.
עוברים מנקודה לנקודה, מעוגן תפישתי אחד למשנהו, מפרקים
ומנתחים הכל, ולבסוף מגיעים למסקנות. משנים את מה שמוצאים
לנכון - והארץ תשקוט (במצב האופטימלי אצלי) שנתיים.
במצב של מנוחה על זרי הדפנה אנחנו שוכחים להיות ערניים ולהפעיל
את המשובים והבדיקות המתמידות על עצמנו, מתוך תחושה מוטעית שיש
בידנו הנוסחה המנצחת לחיים. כך, יום בהיר אחד, קורה השבר. אנו
מפנים מבט מטה, אל עבר כפות רגלינו ומגלים את גופותיהן של שלוש
פיסות פאזל חדשות-ישנות שהדבק בגבן נסדק. ברוכים הבאים לנקודת
ההתחלה. מכאן נחזור שוב על התהליך שעברנו לא מזמן. שוב נערער,
נבחן, נשווה ונתהה מה אירע כאן והיכן החולייה החלשה בשרשרת.
ומשם, שוב, בריטואל מעייף, נחשוב שמצאנו משהו, נשנה, נשתנה,
נהיה מרוצים, נתעייף, ננוח, רגע של חסד בתוך הנצח - ושוב -
החלל.
תהליך זה מתחיל להיראות לנו כחוזר על עצמו ללא סוף, כאילו לא
למדנו דבר, או שלמדנו ושכחנו מייד, או שלמדנו לשכוח, או ששכחנו
ללמוד, אך רק בדיעבד ניתן לראות כי היקף המעגל שעברנו הפעם קטן
יותר מן המעגל הקודם, הפרספקטיבה מחודדת יותר והטעויות בוטות
פחות. כלומר - עלינו דרגה. כפי שמצוטט שירו של פורשה נלסון,
"אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים", בספר המתים והחיים הטיבטי (ר'
נספח).
לאחר שיטוט בתוואי הספיראלה האישית שלי קיבלתי מספיק פרספקטיבה
בכדי להבין שאני בכלל נמצאת במבנה ספיראלי, בו אני אומדת בכל
פעם מחדש את תקפות ממצאיו של ההגיון שלי, במיוחד לאור התפתחותם
והגמשתם של האינסטינקטים, תחושות הבטן, שלי. בנקודה זו אני
מוצאת לנכון לצרף קטע שנכתב על-ידי בדיוק לפני שנתיים, כאשר
התחיל תהליך החפירה והגילוי של החיבור לעצמי, כאשר עוד היה
טהור ונקי, לפני שחמקה ממנו המהות והתחלתי לפרקו ולבוחנו. קטע
זה מתאר בצורת מהלכים "לוגיים" כיצד הגעתי למסקנה שרצוי שאשלול
ממוחי את הזכות להשתמש בלוגיקה...

"... האמת הראשונה שיצא לי להתוודע אליה היא שהמוח שלנו עושה
בנו מניפולציות בכדי להישאר בשליטה, מתוך יצר ההישרדות שלו.
התשובות שהמוח מספק לשאלות הן שגויות, כי גם את השאלות עצמן
המוח מספק, מתוך הרצון לפזר ערפל בדרך לאמת.

אמת שניה (אין דבר כזה, ישנה רק אמת אחת, אז נקרא לזה גילוי
שני על האמת). יש מקום לשאלות של "מה" ו"מי", אין מקום לשאלות
של "למה" ו"איך". אלו שאלות שמסיטות את תשומת הלב לחפש תשובות
במקומות לא נכונים. השאלות הראשונות מכוונות למקום הנכון -
פנימה, אל עצמך.

גילוי שלישי על האמת הוא שהתגובות שלנו כלפי הסביבה והאנשים
שסביבנו הן מראה להדחקות של יחס שלנו כלפי עצמנו. אם אנו
סולדים ממראה מסויים, או תכונת אופי מסויימת, זה משום שיש לנו
"מערכת יחסים" עם התכונה הזו. או שאנו שונאים אותה בעצמנו, או
שאנו כועסים על שאין לנו אותה. המוח שלנו (או בכינויו החדש -
"המנגנון להשמדה עצמית שלנו") מזהה את זה, וכדי למנוע ביקורת
על עצמנו וצעידה לקראת האמת - הוא מכסה את זה בהשלכה החוצה.

גילוי מס' 4: ברגע שאנו מודעים לגילוי השלישי, באופן אוטומטי
כשנסתכל "החוצה" בפעם הבאה מייד נתפוס שזה מה שאנו עושים ושזה
שקר עצמי, ונחזיר את המבט "פנימה". אז בדיוק נגלה שאנחנו בעצם
לא שונאים את האדם שעסקנו בשפיטתו לפני שניה, הוא לא ראוי
לשנאה ולא אשם בהיותנו שיפוטיים. אז נצחק לעצמנו מעוד טריק
שהמוח כמעט הצליח להפעיל עלינו, ונרגיש אהבה אל האדם.

גילוי מס' 5: כשהתהליך הזה קורה יותר ויותר אנו מגלים שאנחנו
אוהבים את כל העולם. אף אחד ושום דבר לא מעוררים בנו אנטגוניזם
יותר. למעשה, זו קבלה עצמית שלנו את עצמנו, על כל המגרעות
שבנו. כך אנו לומדים לאהוב את עצמנו. כשאנחנו אוהבים את עצמנו
ואת כל העולם אנו מתחברים למקור של העולם - לאמת.

גילוי מס' 6: כשאנחנו באמת - אין שאלות. יש שלווה ושקט. ישנה
תחושה משכרת שאנו יכולים לעשות הכל. אנחנו אלוהים.

גילוי מס' 7: פה היינו אמורים להיעצר, זו ההארה, אולם אז המוח
שלנו, שמרגיש נורא מאויים מהאבטלה המצפה לו, נכנס לפעולה: הוא
דוחק למודע שאלות, ספקות, סתירות ושאר מיני זבל לא אורגני
שכזה, בכדי שנחזור לשליטתו לאחר שהבועה תתפוצץ לנו בפרצוף. זה
השלב בו מכניסים למערכה את התותחים הכבדים.

גילוי מס' 8: התותחים הכבדים:
1. כל ספק שניטע בנו - מקורו במוח, ולכן אין לו מקום.
2. המוח שואב את השראתו מנסיון העבר שלנו, ואין מקום להתבסס על
פחדים וטעויות עבר, הכל צריך להתרכז לתוך המושג "כאן ועכשיו".
או כמו שאמרו חכמים: כששומרים במקרר בשר במשך זמן רב - הוא
מתחיל להסריח שם. לעיתים צריך לזרוק את האוכל הישן (ובכלל,
להמעיט בערכה של המצאת המקרר) ולהתחיל לאכול בכל יום אוכל טרי!

במקום לשחזר ולמחזר חוויות עבר - חיה את ההווה. אם חיים בהווה
- אין מקום לפחד (שהוא תוצאה של נסיון העבר וחשש מן העתיד) או
לשום מעצורים. יש בכוחנו לעשות הכל."


כאשר אני נתקלת בקטע זה אני מקבלת אישוש נוסף לכך שהתשובות היו
ועודן בתוכי. קמינא לא הביאה עימה מסרים חיצוניים, היא מחדדת
את הידוע ומזכירה שלא צריך לחכות עד שהפאזל שוב יצנח מפורק
לרגליי, אלא שרצוי שאשאר מחוברת בצינור הזנה קבוע אל המקור, אל
מה שתמיד יישאר אותנטי: עצמי-פנימה.
מתוך הבנה זו נוצר האיחוד הסופי בין אשת הקליפות לבין קמינא.
יחד הן יוצרות ישות אחת, אשר פילסה את דרכה מן המדבר (כסמל
לצמאון שהיה בי ולתחילת המסע), באמצעות החוסן וההתמדה, אל הים
(כסמל למציאה והתחברות אל עולם רגשי-פנימי עמוק).


חלק שלישי - האיחוד

קמינא - דולפינה חלקה שלי

אני מאושרת לכתוב לך את מעט המילים שאני מכירה,
לשזור אותך למחרוזת טיפות מים מנצנצות מעל כתר ראשך.
את השתקפותי.
את, שבקעת מביצת שיח הצבר הקוצני,
שגדלת בין שיחי המדבר המתגלגלים בסופות,
שגדלת.
חזקה,
חלקה,
כמעט לא שרוטה.
ומצאת את הים שלך, או שאת בדרך אליו.
ואת לומדת את תנועותייך שלך.
ואת שוחה,
מאמנת את שרירייך,
משתעשעת בגלים,
נהנית.
תמשיכי לשמש השראה לאושר שלי
ואני אמשיך לשחות אחרייך, איתך, אלייך.
לאהוב אותך מרחוק
מקרוב
מבפנים
את - אני.



דיון ביקורתי

בנקודה זו אני נוטשת את קו המחשבה שעבר לאורך כל העבודה וחוזרת
לניתוח אובייקטיבי יותר.
בעיון קר ומנותק רגשית בעבודה זו אני יכולה לציין מספר נקודות
אשר נמנעתי מלהתעכב עליהן בגוף העבודה.
ראשית, עבודה זו מאופיינת בראייה מיסטית חזקה, ומלכתחילה היא
פונה יותר אל הרגש ופחות אל ההגיון. לכן, אני מודעת לעובדה שעד
כמה שניסיתי להביא הסברים מלומדים ומגובים לתופעות כמו
"תיקשור" או "תחושות בטן", אין לי (וכנראה אף לא לאיש מאיתנו
החיים על הכדור הזה) שום דרך לוגית להוכיח או לשכנע באמיתותה
של אמונה, משום שזהו עצם טיבה של אמונה. אקבל מראש בהכנעה כל
ביקרות ברוח "אם לא ניתן להוכיח ולא ניתן להפריך - זו סתם
הכברת מילים שאינה מקדמת דבר".
כלומר, אם אין הסכמה על הרעיון שתיקשור הוא דבר אפשרי אז ניתן
לטעון שקמינא היא תופעה לא מוזרה או שונה יותר מאשר "החבר
הדמיוני" שילדים בגיל הרך ממציאים לעצמם, דמות שעליה ניתן
להשליך תחושות ורגשות כדרך לתקשורת עם הסביבה ולביטוי עצמי.
יכול להיות גם מי שיטען כי קמינא איננה יותר מאשר סיסמת עידוד
עבורי, או מילת קוד שמטרתה לפקס מחדש את תשומת הלב פנימה,
כדוגמת "טוואנדה" מן הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" (9).

שנית, ניתן להתווכח על טיעון הפוסט-מודרניות, ועימו טיעון
הלגיטימיות של הבניית המציאות העצמית. למרות שאנו חיים בתקופה
המוגדרת כפוסט-מודרנית לא ניתן להכחיש שעדיין, כחברה, ישנם
קריטריונים למדידת שפיות דעתם של הבריות. עדיין ישנן נורמות
מקובלות של "שפוי" ו"בלתי שפוי", ועובדה היא שעדיין מתבצעים
אישפוזים בכפייה. אם למישהו היה ספק בדבר שפיותי - האבחנה היתה
מן הסתם "פיצול אישיות". אולם מתוקף הגדרתו של פיצול האישיות -
אדם הלוקה בכך אינו מודע לריבוי ה"אישיויות" שבו. כלומר, אם
הייתי אכן לוקה בכך - לא הייתי מסוגלת לבקר או לנתח
עבודה-עובדה זו. לכן, שוב, נותר לי רק לחזור ולטעון שזה איננו
סימן לאובדן שפיות, אלא מתנה של היקום שאני בוחרת לקבלה.

עתה, לשאלת השאלות:
ככל שהמשכתי והעמקתי בחקרה של קמינא המשיכה שאלה אחת לקנן בי
ביתר שאת:
האם ובאיזו מידה מתקיים דיאלוג אמיתי בין קמינא לבין אשת
הקליפות? כלומר, האם מתקיים פה דיאלוג פנימי אמיתי??
בשלב מסויים היה נראה לי יותר שקמינא נושאת מונולוג מול אשת
הקליפות, השותה בשקיקה כל מילה שנאמרת. לצורך בדיקה של מהות
התקשורת נצרכתי לבחון מחדש את ההגדרות של המילים "מונולוג"
ו"דיאלוג".
הגדרתו של מילון אבן-שושן למילים אלה הינה מאכזבת ושטחית (הערת
סיום 10) . אין בו תזכורת לאפשרות של דיאלוג פנימי בתוך נפשו
של אדם. חלקנו יגדיר דיאלוג פנימי כתקשורת עם התת מודע באמצעות
חלומות, סמים, כתיבה אסוציאטיבית וכו'. חלקנו יתעקש להישאר
ברבדים המודעים של הנפש, התלבטות או התפלפלות פילוסופית תהיינה
הדוגמאות שיביאו לתמוך בטיעונם.

אני בעבודתי זו יצאתי מתוך נקודת הנחה שיש ומתקיים דיאלוג
פנימי בתוכי, בין אשת הקליפות, אותה הגדרתי בצורה הזו:
"(אני?)" עוד בהקדמה של העבודה, לבין קמינא - האני העליון. ככל
שהמשכתי לכתוב את העבודה ולנתח את המהות של קמינא ומה היא
מסמלת בעבורי ראיתי כיצד הסמל משתלט עליי יותר ויותר. קמינא
מתרחקת מתפקיד המדריכה ומתקרבת לתפקיד של "מודל חיקוי". אני,
באופן אישי, לא רואה ביחסי כוחות אלה מצב של דיאלוג. בסקירה
ראשונית גם לא הצלחתי לאתר גם מקום בו אשת הקליפות עונה לקמינא
או מתדיינת איתה, היא רק שומעת אותה ומבצעת. לכן, למעשה, לא
הצלחתי להוכיח את קיומו של דיאלוג פנימי בתוכי. מאידך, לפי
הגדרה זו רק בסכיזופרנים יש ומתקיים דיאלוג פנימי, זה שבין
האישיויות השונות שבהם, שרבות ביניהן על שליטה וביטוי. הגדרה
זו שלפיה פסלתי את האפשרות שמתקיים בתוכי דיאלוג פנימי פוסלת
גם אפשרויות נוספות שנחשבו בעיניי כדיאלוג פנימי, כגון השפעת
סמים או חלומות. גם באלה אין שני "צדדים" שבאים בדברים, אלא צד
רדום-פאסיבי, וצד פעיל-הוזה שגורם להעברת מסרים חד-צדדית.
מאידך, ניתן לטעון כי החלומות מגיעים ממקור ברור באדם. הם אינם
מקריים והנושאים המועלים בהם אינם רנדומליים גם כן. החלומות
מושפעים הן מן הנושאים המעסיקים אותנו, החולמים, והן מן
החוויות שאותן עברנו בתקופה האחרונה שקדמה לחלום (במהלך היום
או במהלך השבוע). התת-מודע ניזון מן הגרויים שאנחנו הכנסנו
אליו, ורק בזכותם הוא יכול להוציא את ה"מוצר" שלו בסוף היום -
החלום. כלומר, מתקיים כאן דיאלוג ברור בין החלק במודע שבמוחנו
והחלק התת-מודע של מוחנו, מעין משא ומתן, הן על נושאי החלומות
ועל תוכנם.

הזיות של סמים ניתן, באופן דומה, לשייך לאותה צורת דיאלוג:
התת-מודע "מעלה לדיון" נושאים לפי בחירה שלו, אך מתוך מאגר
המידע של המודע, ובאמצעות התיווך-טריגר: הסם.
אם כך, ישנה חוקיות מסויימת לגבי דיאלוג בין חלקי המודע
והתת-מודע. בתיקשור, כפי שצויין,  נכנס לתמונה עוד חלק מהמוח,
שנקרא העל-מודע, או המודע הקולקטיבי, והמודע של המתקשר איננו
פעיל. אולם, פרט זה אינו סותר את האפשרות שמדובר בדיאלוג בכל
זאת, משום שלאחר סיום התיקשור אשת הקליפות יודעת מה היא קיבלה
לידיה, מה היא שמעה, ומכאן נפתחת האפשרות לדיאלוג אמיתי, למשא
ומתן על הפרשנות ועל גבולות.
בסוף העבודה, לאחר ניתוח מעמיק וכוללני של כל התהליך, אני
יכולה להצביע על המקומות בהם היה משא ומתן בינינו ושבהם האיחוד
עדיין לא הושלם, כהוכחה לכך שאכן מתקיים דיאלוג פנימי.



שפיות זמנית - מילות סיכום

חלף קצת זמן מאז המפגש הראשוני שלי עם קמינא. במהלך הזמן שחלף
החלטתי לשנות את שמי לקמינא, כולל בתעודת הזהות. האיחוד ביני
לבינה עדיין אינו מושלם, אולם כנראה שאלה בדיוק הערוצים בהם
מתנהלת התקשורת בינינו. המחשבה שמא קמינא איננה מנהלת דיאלוג
איתי, אלא מונולוג תובעני וריק מתוכן גרמה לי לבדוק שוב אם אכן
אנחנו צועדות אחת אל השניה, במטרה להיפגש במקום הגיוני, או שיש
כאן משחק כוחות של מלחמת התשה. בדיקה חוזרת העלתה כי אכן
מתקיים דיאלוג פנימי, ויש משא ומתן בינינו על כמה היא רוצה
שאתקרב, ועד כמה אני מוכנה להתקרב, וישנו כבוד גם לקצב של כל
אחת מאיתנו. כלומר, אין דד-ליין של זמן על האיחוד ושמעבר אליו
כבר איחרנו את המועד. שתינו מחכות לאיחוד הסופי, אולם בינתיים
קמינא חופשייה מאחריות יומיומית או קשר יומיומי אל החיים,
ובכל-זאת נהנית מן הידיעה שהיא כל הזמן בתודעה שלי, כך או
אחרת, ואני חופשייה מלחצים של ציפיות מעצמי שלא לאבד את הקשר
אל אותו מקור מבורך אך עדין, שלוקח כל-כך הרבה זמן למצוא את
החיבור אליו, וכל-כך מעט להתנתק.
ואולי שאלת המחקר איננה מנוסחת היטב. אולי בכל-זאת מתקיים
דיאלוג פנימי בתוכי, השאלה היא - מי זו אני?!



בבואי לכתוב את מילות הסיכום צפה לנגדי פילוסופית החינוך של
אגסי, כפי שהציגה בן-נון:
"...אגסי מחפש את האמיץ, הנכון להסתכן, או אז הוא שואל את
התלמיד: "מה עניינך?" וכן: "האם תהיה מוכן ללכת אחר לבך?"
קמינא חייכה חיוך מדריכים מסופק.



נספח  

1)  אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני נופל לתוכו.
אני אבוד...אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה.

2)  אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3)  אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל-זאת...כוחו של הרגל.
עיני פקוחות;
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4)  אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני עוקף אותו.

5)אני הולך ברחוב אחר.





ביבליוגרפיה


1. בן נון, ח., "מגבלות השכל", עמ' 28-36.  

2. גורביץ', ד., "פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-
20" , 1997, הוצאת דביר, ת"א.

3. מלכין, י., "ההרצאה וההידברות - שיטה בלימודי הרטוריקה
הדיאלוגית", (בהכנה), עמ' 66-67.

4. סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר המתים והחיים הטיבטי", 1996, הוצאת
גל, עמ' 44-45.

5. פינקולה אסטס, ק., "רצות עם זאבים - ארכיטיפ "האשה הפראית"
- מיתוסים וסיפורים", 1997, הוצאת מודן.

6. רידל, ק., "תיקשור. איך ליצור קשר עם מדריכי הרוח שלך",
1997, הוצאת מרקם, עמ' 9-24.




הערות


1. כפי שמפרטת ד"ר קתרין רידל בספרה "תיקשור" (ר'
ביבליוגרפיה), התיקשור הוא היכולת ליצור קשר עם הוויות אחרות
ו/או עם רמות אחרות של תודעה, ולבטא את קיומן דרך גופנו. לכל
אחד מאיתנו יש עצמי גבוה - קיום רב ממדי שחורג מגבולות
אישיותנו הנוכחית. הוא כולל את אישיותנו הנוכחית וגם את
מודעותנו לגילגולים אחרים ולרמות אחרות של התנסות. ישנן דרכים
מגוונות לקבל את המסרים המתוקשרים: דיבור, כתיבה, ציור, מוזיקה
וכל דרך אחרת המאפשרת לגוף להיות צינור מעבר לאינפורמציה.
התיקשור נעשה דרך מצב הטראנס, המאפשר ליצור את מצב הפתיחות ואת
יכולת הקבלה הדרושים לנו כדי לתקשר הוויה אחרת. מבדילים בין
שלוש רמות של טראנס:
1. טראנס קל - בו המתקשר נמצא בהכרה מלאה. הוא מודע למידע
שעובר דרכו ולסביבתו החיצונית. יחד עם זאת, המתקשר מתנתק באופן
זמני מהעולם הפיזי שסביבו, ומכוונן אל עולמו הפנימי, שבו חמשת
החושים הפיזיים אינם כה חשובים.
2. טראנס בינוני - בו המתקשר שומע רק קטעים מהחומר אותו הוא
מתקשר. יש לו מידת מודעות נמוכה למתרחש סביבו, ולאחר התיקשור
הוא זוכר רק מעט ממה שקרה. אלה טוענים כי הם נכנסים למצב שונה
של תודעה או ערנות, כמו מצב של חלום.
3. טראנס עמוק - בו המתקשר אינו נמצא כלל בהכרה. אישיותו נוטשת
את הגוף ומאפשרת להוויה אחרת להשתמש בו. אלה מתארים את התיקשור
כהתנסות במוות. בדרך-כלל הם עובדים עם שותף הדואג לגופם ומדווח
להם לאחר מכן מה עלה בתיקשור.
עומק הטראנס נתון לבחירתו של כל מתקשר, לפי מידת יכולתו לנתק
את אישיותו לזמן התיקשור. ככל שמתקשים בניתוק מצריך התיקשור
טראנס עמוק יותר.
אני מזהה את התנסותי כתיקשור באמצעות טראנס קל, עם האישיות
העליונה, או "האני הגבוה" שלי - קמינא, וכך אני מתייחסת אליו
בעבודה זו.
 
2.  בחלק השני של ספרו של יעקב מלכין, "ההרצאה וההידברות -
שיטה בלימודי הרטוריקה הדיאלוגית" (ר' ביבליוגרפיה), שטרם ראה
אור, ישנו פרק בשם "השאלה כמארגנת המחשבה ומכוונת הטיעון
והוויכוח". פרק זה עומד על חשיבותה של השאלה כיצירה מקורית,
כסמל לעליונות המחשבה על המחשב, וכאמצעי להבנה ש"משהו חסר"
והמעורר לחיפושו. השלמת החסר היא או פתרון החידה או היזכרות
במה שנשכח. רעיון ההיזכרות במה שנשכח נוגע במיוחד לעבודה זו,
משום שאם קמינא, בהיותה חלק ממני, מלמדת אותי מתוך הידיעה שלה
- זה בהכרח אומר שאני בעצם נזכרת באמיתות שנשכחו ממני.

3. לפי הפילוסופיה הבודהיסטית, עוד בבטן אימהותנו יש בידנו
הידע של "מהו טוב", מרגע הלידה ועד רגע המוות מטרתנו צריכה
להיות להשתחרר ממעגל הסמסרה (מעגל הלידות והמיתות), וזאת
על-ידי ההיזכרות באותו "טוב" ו"נכון" שקיים בנו. הדרך להתחברות
אל אותו מקום פנימי יודע בנו היא דרך המדיטציה, בה אנו מנתקים
את החלק המודע, החושב בנו (שנקרא "אגו"), ומאפשרים לאותה
מודעות חובקת כל לצוף ולהתגלות בפנינו.

4. גישה זו נתמכת על-ידי תאורית החיברות, הגורסת כי לילד ישנם
מספר סוכני חיברות, כגון ההורים, משפחה, בית-הספר, חברים
ואמצעי תקשורת

5.  ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים. ארכיטיפ
"האישה הפראית" - מיתוסים וסיפורים" (ר' ביבליוגרפיה), היווה
טריגר מרכזי לחיבור שהתרחש ביני לבין קמינא. בספרה היא מדברת
רבות על החיבור אל הנשמה הפנימית, זו שלא הושחתה על-ידי הביות
החברתי שאנו הנשים עוברות, במהלכו אנו מאבדות את יכולתנו להיות
מודעות, להקשיב לאינסטינקטים שלנו, לתחושות הבטן, ומדחיקות את
היצירתיות שבנו ואת הקול הפנימי הבריא שלנו, זה המספר לנו מי
אנו, מה אנחנו רוצות לעצמנו, מה אנו אוהבות ולאן אנו שייכות.

6. כפי שמציגה אבי הפוסט-מודרניזם בארץ דוד גורביץ' בספרו
"פוסט-מודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה- 20" במציאות הפוסט
מודרנית אין כללים ברורים של תפישת מציאות. אין כללים מדעיים
או תקשורתיים לתאור המציאות. התודעה מייצרת את המציאות, וכמספר
האנשים כך מספר המציאויות. זוהי הבנייה של מציאות. אדם בונה את
המציאות שלו על-פי הקודים שהוא מספק לה. "מציאות מומצאת". ברוח
המינוח הזה אני מכנה את סיפור השלד של עבודה זו "קמינא -
אוטופיקציוגרפיה".

7.  בעבודתי הרביתי להשתמש בדבריו של אגסי, כפי שהובאו על-ידי
חמי בן-נון ב"מגבלות השכל" (ר' ביבליוגרפיה), ובקוראי אותם
הרגשתי תחושות שנעו בין הזדהות גדולה עם חלקים שלמים מן הכתוב
לבין פיקפוק מסויים אם אכן ניתן להיעזר במקור המבטא במדוייק את
רחשי לבי, למרות שנקודות המוצא שלנו שונות לחלוטין...

8.  ביטוי נפוץ בשיח הרוחני במחוזותינו, המתאר את רגע היקיצה,
בו מבין אדם שהיאחזות ברעיון מסויים אינה מקדמת אותו, אלא
נועדה רק לצורך יצירת תחושת ביטחון שיקרית. ברגע היקיצה מתרחש
אוטומטית, כתגובת רפלקס, שיחרור של הרעיון השיקרי, וזהו ה- Let
Go.

9.  בסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" נרקם קשר מיוחד במינו בין
אישה בורגנית מן הפרוורים, ממוצעת, חסרת ביטחון עצמי, בשנות
הארבעים לחייה, לבין קשישה מיוחדת בעלת סיפור חיים יוצא דופן
ומרתק, אשר מספרת לה את סיפורה. במהלך הסרט מוזכרת "טוואנדה",
הדמות הנשית שאף אחד ושום דבר לא יכולים לה. היא פראית, חזקה,
אינדיבידואלית, בועטת במוסכמות, היא מאלפת דבורים. האישה
הצעירה יותר לומדת לחזק את בטחונה העצמי ככל שהידידות מתפתחת,
ודמותה של טוואנדה מתחדדת לנגד עיניה יותר ויותר.

10.  מתוך מילון אבן שושן:   "דיאלוג: שיחה בין שני אנשים,
ויכוח, דיון". "מונולוג - מדבר בעדו. שיחת יחיד. הופעה דרמטית
שבה מדבר ומציג שחקן אחד".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/2/01 6:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קאמי עמירן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה