אדם בעל זיכרון רגשי טוב נדון למשך כל חייו לעלעל בעלבונות,
במצוקות, בדיכאונות שהמטירו עליו החיים, כיוון שבכל פעם שעולה
בדעתו זיכרון העובדות, הוא נאלץ להיזכר גם בכל הדברים שהביאו
אותו להרגשתו השלילית, ומעלה אותה כאילו הייתה אתמול.

העלבון, האהבה, השנאה, הקנאה אמנם נעלמות עם הזמן. הן נדחקות
לפינות הזיכרון אך תמיד ניתן להביאן שוב אל קדמתו ומרכזו. אם
לא נעלמות הסיבות לרגשות, הרגשות לעולם לא ייעלמו. הם יותירו
את חותמם הכואב לעולמים, והזכרונות מהם עלולים להיות כואבים אף
יותר מהם-עצמם.

הנחמה היחידה הנותרת היא שכאלה הם גם ייסורי המצפון, וכל מי
שפוגע בנו והופך מודע לכך לא יוכל לעולם להשכיח ממצפונו את
מעשיו, ובכל פעם שיחזור להגות בנו יחזור לעלעל אף בדפים
הנסתרים והאפלים של אנחות מצפונו המתייסר. אלמלא ידענו שמישהו
סובל כאשר אנו סובלים, כיוון שאנו סובלים, או לכל הפחות אלמלא
האמנו בכך, לא היינו מצליחים להתמודד עם המחשבה על כך שכל הרוע
הזה נועד לנו ולנו בלבד, ואיש לא ישלם עליו את הגמול.

האדם מבקש בדטרמיניזם עקבי לשמור את האושר לעצמו בלבד ולחלק את
סבלו בין כמה שיותר אנשים. אם דרושה הוכחה ניצחת נוספת
לאגואיזם האינהרנטי והבלתי-ניתן למיגור של האדם, הרי היא ניתנת
בזאת.