זה היה יום שישי, ה-14 למאי 1989 אני לא אשכח את היום הזה, זה
יום בעל משמעות דרסטית לגביי. אז הנה הסיפור... הייתי אז בת
19, אוו זה היה מזמן. כבר אז הייתה לי מכונית, אדומה סיטרואן
פשוטה. כל מה שהיה חשוב לי זה שתיסע. אותו יום ביליתי עם שלוש
מחברותיי הטובות. אני נהגתי באוטו, הן דיברו, עשו צחוקים ולחצו
עליי לנסוע יותר מהר. בהתחלה מכיוון שידעתי שהדבר מנוגד לחוק
העדפתי שלא להגביר את קצב הנסיעה, אך אחרי כמה שכנועים קלים
מפי רונה הגברתי את קצב המכונית למהירות של 80 קמ"ש.
החלונות היו פתוחים, הרגשנו את הרוח מלטפת קלות את שערנו
ופנינו המחויכים.
אני שרתי עם הרדיו.
הייתי כל כך מאושרת, היה לי פשוט כיף לא נורמאלי. היינו בצומת
כלשהי, הרמזור היה ירוק אז פשוט המשכתי לנסוע. אני זוכרת את
הרגע הזה שפתאום קלטתי, ממולי צועד ילד צעיר אולי בן 10...
הרוח הפסיקה לנשוב קלות, את המוסיקה כבר לא שמעתי רק את הצרחות
של החברות שלי שהיו בפאניקה איומה. אני, אני רק ישבתי שם. אולי
ההגה היה בידיים שלי אבל הלב שלי ירד לתחתונים. לא הצלחתי למלא
את ריאותיי באוויר, הראש הסתחרר לי ומאז עד לבית החולים אני
הייתי מעולפת. בבית החולים התעוררתי. זכרתי כל פרט במדויק אבל
האמת שרק רציתי לשכוח. המילים הראשונות שהוצאתי היו: "מה עם
הילד?" פחדתי אפילו לשמוע את התשובה... ידעתי שאין סיכויים
רבים שהילד עוד חי. וכמובן התשובה הייתה זו שציפיתי לה, הוא
מת. כך אמרו לי ואני השתגעתי, איך זה יכול להיות שאני דנית,
הנהגת הזהירה שקיבלה רשיון כבר לפני שנה הרגתי במו ידיי ילד
צעיר, איך זה יכול להיות?!
מאז אני כועסת על עצמי. הלכתי לבקר את המשפחה, כולם בכו ולבשו
שחורים. הרגשתי את האשמה מהקודקוד ועד כפות הרגליים. ידעתי
שאני תוך מספר לא רב של שניות הרגתי להם בן, אח, נכד
וחבר.הרגתי ילד בשם שון, הוא היה בן 11. הוא היה ילד חברותי
ונחמד, אהב כדור-סל וטלוויזיה. את כל זאת גיליתי מספר ימים
מאוחר מידיי, מספר ימים אחרי שהוא מת.
אף פעם לא תיארתי לעצמי, אפילו לא במחשבות הכי שחורות שאהרוג
מישהו. לא תפסתי שההגה הזה שאחזתי, לא היה צעצוע ולא משחק הוא
היה יותר דומה לאקדח.
פעם אדם חכם אמר לי שכל מי שנוסע על הכביש הוא רוצח בפוטנציה.
הייתי אז צעירה לכן לא לקחתי את המשפט ברצינות רבה. עכשיו
כשאני מסתכלת לאחור, המשפט הזה הוא נכון.
אתם מאמינים שכשתקבלו רשיון תיסעו ותהרגו מישהו?! זה עלה לכם
אי פעם בראש?! כל דקה ושניה שההגה בידיכם אתם עלולים לפגוע,
ההגה הוא כמו כלי נשק. אני כשעליתי על אותו כביש ביום שישי, לא
חשבתי שיש סיכוי ולו הקטן ביותר שאהרוג מישהו, ומסתבר שהדבר לא
היה תלוי במחשבותיי אלא במה שעשיתי. מאותו יום שישי אני לא
נוהגת, באופניים אני אפילו מפחדת לנסוע. מה שבטוח זה שלמדתי את
הלקח שלי בצורה שלא הייתה נעימה ללמוד. למדתי את הלקח שלי, בשר
ודם, חי אמיתי. תחושת האשמה הייתה בי כדיבוק, היא לא עזבה אותי
מאז. היום אני כבר לא כל כך צעירה. את הילדים שלי אני מחנכת
ע"פ מה שקרה, אני מזהירה אותם ודואגת להבהיר להם כל יום מחדש
שאוטו הוא לא צעצוע, בן אדם הוא לא בובה ואת הגלגל הזה שסובבתי
לא ניתן כבר לסובב חזרה.