22/4/01

גילה שלי עומדת למות.
מסרטן, לא סתם.
זה סרטן שהתחיל בראש והתפשט בכל הגוף. הוא ברמה 4. הרמה הכי
גבוהה.
כבר שלוש וחצי שנים אנחנו יודעים שהבן זונה הזה ניצח, ושאין
שומדבר שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לדבר, אבל זה לא מוריד
מהכאב. זה לא מפחית אותו לרגע. להפך.
אפילו כשעברה השנה השלישית מאז שגילינו את הבן-זונה, והיא
עדיין לא התמוטטה, נותר בנו שביב של תקווה, "הרופאים נתנו לה
רק 3 שנים", חשבנו, "והיא עברה אותם.. אז היא תחזיק עוד..
אנחנו יודעים.. בסוף הוא ייכנע, אנחנו ננצח אותו".
לפני חודשיים, שהמצב התחיל להחמיר, היא אמרה לי שהיא לא רוצה
למות.
ברגע הזה, אני נשברתי.
כל עוד היא הייתה חזקה - גם אני הייתי חזקה.
כל עוד לה הייתה אמונה - גם לי הייתה.
כל עוד היא לא נשברה - גם אני הייתי יציבה.
אבל ברגע שהיא וויתרה - לא היה לי יותר כוח.
"גם אני לא רוצה למות ", אמרתי. ושתינו פרצנו בצחוק מלווה
בדמעות.

אני עדיין זוכרת את היום שנפגשנו, בגן.
גילה הסתובבה בגאווה עם פרנצ'סקה - הברבי החדשה שלה, ואני
הסתובבתי עם תות - הברבי שאימא קנתה לי ליום הראשון בגן
חובה..
גילה, ג'ינג'ית עם גומת חן אחת ומיליוני נמשים (רק על האף)
התקרבה אליי עם שמלה פרחונית ואמרה "איזה ברבי מגעילה!"
אני נעלבתי.. "למה?.. היא חדשה, אימא אמרה שהיא הכי יפה מכל
החנות!"
"לא נכון ! היא חומה! הכי יפות זה אלה עם השיער הצהוב כמו
פררררנצ'סקה!". אני לא הבנתי.. "אז מה עם היא חומה ? שלך לבנה!
"
גילה הסתכלה על פרנצ'סקה, הסתכלה על תות ואמרה.. "רוצה
להחליף?" .
אני לא רציתי שאימא תיעלב, בכל זאת, תות באה מהכסף שלה.. אז
הצעתי לה שנהיה ב"שותף" ואז יהיו לנו 2 ברביות.. ומאז אנחנו
חברות הכי טובות, אפילו נשבענו על זה וגילה בירכה "מהיום,
אנחנו נשבעות להיות החברות הכי טובות-  מכל העולמות! בלי
התחחחחחחחחחחרטויות !! ". בלי התחרטויות.. גם אם אני רוצה
עכשיו.. אין לאן לברוח.. שבועה זאת שבועה.

מה הייתי נותנת עכשיו כדי שהכל יחזור להיות כמו אז.. הייתי
נותנת מיליון ברביות, גם חומות וגם עם שיער צהוב..


ביסודי, שכל הזמן גדי משך לה בצמות המתולתלות שלה, אני הבאתי
את עמיר, אחי הגדול, שיבוא להרביץ לו - ומאז גדי לא נגע בה
יותר אף פעם.
גילה החליטה שהיא מאוהבת בעמיר והיא באה לישון אצלי כל יום
שישי, קבוע, וגלגלה סיפורים על החתונה המתוכננת שלה ושל עמיר.
היא רצתה שמלה לבנה עם אלף פרחים וורודים (בדיוק!) מודבקים
אליה, ושעמיר ילבש חולצה לבנה עם פרח וורוד גדול בצד. וג'ינס-
כדי שיהיה לו נוח.

מה הייתי עושה עכשיו כדי לקיים את החתונה הזאת בינה לבין
עמיר..הייתי מחפשת בכל העולם עד שיהיו לי בדיוק אלף פרחים
וורודים לתפור על שמלתה..

בכיתה ז', באמצע הטיול השנתי, גילה פתאום קיבלה את המחזור
הראשון שלה. היא הייתה כ"כ לחוצה ולא רצתה לזוז מהאוטובוס.
אני, שכבר היה לי ניסיון של 3 חודשים, הרגעתי אותה ונשארתי
איתה באוטובוס, נתתי לה אקמול ולבסוף הלכתי איתה לשירותים, תוך
כדי הסברים ממושכים על נפלאות התחבושת.

מה הייתי נותנת עכשיו בשביל שמחזור יהיה הבעיה הכי גדולה
שלה.. הייתי מוכנה לא לצאת מהאוטובוס הזה כל החיים - רק כדי
לראות אותה מקבלת גם את המחזור המיליון ואחת שלה.

כשהגענו לתיכון, וגילה גילתה שלעמיר יש חברה חדשה - והסתגרה
בביתה ולא יצאה 5 ימים, אני באתי אליה, בכיתי איתה, ניחמתי
אותה וסיפרתי לה כמה חברה של עמיר מכוערת (למרות שהיא הייתה
ממש יפה) ושלא שווה לבכות בגללה..

הייתי קושרת את עמיר ומביאה אותו אליה בכוח - רק כדי לראות
אותה עם החיוך שלה, עם הגומת חן היחידה שיש לה, לפחות עוד פעם
אחת.

אבל אני יודעת שאני לא אזכה לראות את החיוך הזה עוד פעם.
אני יודעת שגם מיליון ברביות, מיליארד פרחים וורודים,
אוטובוס בתור בית ועמיר קשור - לא יתנו לי לראות את גילה שלי
מאושרת יותר.
אני יודעת שהבן זונה הזה ניצח אותה ושהוא בטח נהנה מכל רגע
מהניצחון שלו.
אני יודעת שהבן זונה לקח אליו כבר אלפים, והוא עוד ייקח
רבים.
אבל גילה שלי היא לא אלפים. גילה שלי היא עדיין אותה ילדה
ג'ינג'ית עם גומת החן היחידה ומיליוני הנמשים.
אני יודעת שאני כותבת את זה בדמעות עכשיו וששומדבר לא יכול
להחליף את הדמעות בשמחה.
אני יודעת שלאף אחד זה לא ממש אכפת, ואני יודעת שמיליון
תפילות לא ישנו את המצב של גילה.

גילה שלי עומדת למות בכל רגע.
ואני עומדת למות יחד איתה.

23/4/02

גילה שלי מתה.
לא סתם, מסרטן.
בביקורי האחרון אצלה, היא כבר הייתה מפוצצת במורפיום והייתה
ללא כל יכולת לתקשר עם הסביבה.
היא נשמה בכבדות וראשה קפץ בכל שאיפה. היה לה צינור קטן מחובר
לאף ומלא מלא חוטים מחוברים אליה מצד אחד ומצד שני אל עשרות
המכשירים שלצידה.
היא גם הייתה צהובה כולה, אני לעולם לא אשכח את הצבע הנורא
הזה.
היא חרחרה וכל נשימה שלה הקפיצה לי ת'לב.
עד שלפתע.. פסק החרחור.
נכנסנו כולנו לחדר וריח המוות הציף אותנו. חשבתי שאני עומדת
להקיא.
היא פקחה לפתע את עיניה לשבריר שנייה, ועצמה אותם חזרה.
וכשעצמה, ראיתי דמעה בעיניה. בחיי.
חיבקתי אותה בפעם האחרונה ובכי מר תקף אותי. היא הייתה כל כך
קרה, וצבעה הצהוב גבר על מיליוני נמשיה.
היא לא הייתה דומה כלל לגילה שלי.
זכר אחד רק נשאר ממנה. גומת החן היחידה שלה בצבצה לעברי, כאילו
מאשרת לי: "כן, זאת אני. גילה. ידענו שהוא ינצח בסוף, זו הייתה
רק שאלה של זמן." , הבן זונה.

גילה שלי מתה.
ואני מתתי יחד איתה.