[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הייתי רוצה לומר לכם עכשיו, משהו. ככה, בדוגרי, בלי הרבה בלגן
מסביב. ותדעו לכם שאני באמת באה ממקום של הערכה, כי אחרת לא
הייתי טורחת בכלל לפנות אליכם. וגם זה, רק בגלל שאני יודעת שיש
לכם המון הערכה אלינו. דודה שלי, אתם מבינים, בכותל. אחת
הזקנות, דודה שלי, שמה למטה. כבר הרבה שנים. והיא רואה את
היחס, את הריספקט. זה נכון שלא כולם ככה. אני מכירה הרבה שעברו
התעללות קשה בכל מיני מקומות לא נעימים. חברה של שכנה שלי-"
"שוב את מדברת אליהם? גברת אבני, את לא מבינה שזה לא יעבוד?"
"אבל הם יושבים ממש כאן!"
"אותו סיפור. אותו הסיפור. מה הפתגם הזה? נו, איך זה הולך...
משהו-משהו-משהו-אל-משהו-משהו. משהו כזה. אח, כבר אין לי זיכרון
טוב."
"צר לי לבשר לך, אוחי, אבל מעולם לא היה לך."
"גם נכון."
"עכשיו תן  לסיים משפט. איפה הייתי? אה, וזה נכון שלפעמים היחס
שלכם לא בשמיים. תופסים עלינו תחת, תרתי משמע, בלי להבין בכלל
מי פה מעל מי בסולם. רק בגלל שדברים מסוימים לא זזים בקצב
שלכם, אין סיבה להדביק סטיגמות. אני נראית לכם דומם? הא?! ומה
פתאום אתה צוחק, אדון אוחי?!"
"אני? אני, אני לא צוחק בכלל. מגחך, אולי."
"לא ולא. תדבר, נו, תאמר. מה כל כך מצחיק?!"
"שאת דוממת."


רוח. רוח קרירה של חורף אסיאתי (או שמא זה קיץ אינדיאני),
מרשרשת דרך הגינה. ילדי הגן כבר מזמן הלכו לעיסוקיהם, אלוהים
כבר התעייף מלהשגיח. נמלים בודדות מטיילות להן באופן מיותר על
פיסת החול הקטנה, פה ושם ציפורים מנתרות בין ענפים סדוקים
שמשירים עוד מקבץ של מחטים, מהסוג הירושלמי. איש מזדמן שהיה
חולף עכשיו בגינה לא היה משתהה לבדוק אם יש כאן מישהו, ולו
מהעובדה שהשקט המוחלט מסגיר את האמת.
"אני אומר לך את זה, גברת אבני, זאת לא האיכות של הסנטרל
פארק."
"אני נעלבתי. נעלבתי, אתה שומע שם למעלה?! אם הייתי צעירה יותר
הייתי מטפלת לך בשורשים טוב-טוב. חכה, אני עוד אתנקם."
"אבל גברת אבני, למה אי אפשר להעביר אחר-צהרים שקט? גם ככה
אף-אחד לא שומע, אז למי הנאום הזה מיועד?"
"בטח שעכשיו אף-אחד לא שומע, הגן התרוקן! זה היה רגע האמת,
הרגע בו הקשר עמד להיווצר, ואתה הרסת הכול!"
"אוי באמת. נו, איך הולך הפתגם הזה, בדיוק על כאלה מסוגך. איך
הכל בורח לי לאחרונה? זה כמו השלכת אול אוור אגן."
"טיפש. אם לא הייתי יודעת יותר טוב, אדון אוחי, הייתי אומרת
שאתה גזען!"
"איך גזען ממשפחה ירושלמית, הא? בלטה שכמותך, אל תדברי שטויות.
אני סתם ריאליסט. הם לא שומעים אותך, וגם לא ישמעו."
"ובכלל, מה הייתה ההערה הזאת מקודם? אני דוממת? אני? באמת,
אדון אוחי."
"בשבילם את דוממת, גברת אבני. כמו שאני דומם. לא משנה כמה
סיפורים הם יכתבו עלינו, כמה יבנו עלינו וישתמשו בנו, אנחנו
נישאר דוממים."
"טוב, טוב, בסדר. עכשיו תהיה בשקט, הנה הוא מגיע.


וכמו בכל הגינות הנטושות, בין משב רוח אחד למשנהו, צועד לאור
הזרקורים הזוג המחובק. או לפחות, כאילו מחובק. בואו ונגיד,
לצורך העניין, שבמחשבותיהם הם מחובקים. תופס לו הזוג מקום של
כבוד על הנדנדות החורקניות ומחליף נשיקה יבשה. בה יש משהו
מהסס, הוא מגושם. אצטרובל שהיה מזדמן למקום לא היה, אפילו אם
יכל, עוצר לתהות על קנקנו של הריטואל. וכמו האצטרובל המקרי, גם
הבחורה לא מעונינת להתעכב. הבחור מגמגם בפראות, והיא מעניקה לו
מבטי רחמים קצרים, ואז ממהרת ללכת.
"זה בסדר," גברת אבני לוחשת, "אני כאן בשבילך, בחורצ'יק."
"גברת אבני, הלוא דיברתי על זה רק לפני שניה. הפתגם, גברת
אבני, הפתגם. אני יודע שאת זוכרת אותו, אני יודע שאת מבינה!
לשם מה העקשנות?"
"או, שתוק כבר, אדון אוחי. נמאסת עליי. הוא לא כמוהם, הוא מבין
אותי. אותנו."
היא מסיימת את המשפט והבחור נחלץ מכבלי הנדנדה ומתקדם לפינת
הגן, הוא מתיישב על החול, כאילו נזהר שלא לפגוע בכל מה
שמסביבו, ומניח את ראשו על הסלע האפור.
"ששש, יהיה בסדר,"
"ג-ב-ר-ת א-ב-נ-י... הוא לא ש-ו-מ-ע..."
"אוי אוחי, קצת רגישות. נדמה לי שהיא שוב זרקה אותו, אבל אני
לא מצליחה לשמוע מה הוא ממלמל."
"באמת?! שוב?! זונה. מה הוא כבר מחפש אצלה?"
"הלוואי והבנתי."
"את חושבת שכמה מחטים ירושלמיות ישמחו אותו?"
"לא נראה לי, אדון אוחי."


הבחור מרים ראש מבויש אל צמרות העצים, משועשע כשמקבץ מחטי אורן
צונח לו לתוך החולצה ומדגדג לו את הגב. "שוב זרקה אותי, הא?
טמבל שכמותי. באמת הגיע הזמן למצוא עיסוק אחר. אף אחד לא אוהב
להיות תקוע באותו מקום כל הזמן," הוא מביט אל הסלע והעץ, וחיוך
של מבוכה מתפשט על פרצופו. "מצטער, זה לא היה בכוונה להעליב.
אתם יודעים שהם רוצים שאני אלך למומחה להפרעות דיבור. לא
מבינים אותי, לא. רק את, גברת אבני, ואתה אדון אוחי. מצחיק
שהתקווה היחידה לקשר בין הסלעים, העצים, ובני-האדם זה ילד שלא
יודע לדבר שני משפטים רצוף," הוא נאנח, מנער את החולצה, ומסתלק
מהגינה.
"נו, אז אתה רואה?"
"מה את יודעת, גברת אבני. מה-את-יודעת. כנראה שהפתגם לא תמיד
נכון."
"מה?"
"נו, הפתגם."
"נשבעת לך, אדון אוחי, לפעמים פשוט אי אפשר לדבר אתך."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נו, אמרתי לכם
כבר להפסיק
לשלוח יצירות
לאישור.
אני רוצה שקודם
יאשרו את שלי.


אחד שמסיבות
בריאותיות לא
ימסור את שמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/02 12:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד קרני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה