כשלי הזדמן לפגוש בו בפעם הראשונה, היה לו מבט עצוב כזה
בעיניים. מבט עייף. כאילו כבר שנים הוא נושא על כתפיו משא כבד
במיוחד או סוד אפל.
הוא ישב באולם ההמתנה G2, נמל התעופה שארל דה גול בצרפת. בין
כל ההמולה, אנשי העסקים המעונבים והממהרים, הילדים המתרוצצים
ובליל שלם של שפות וניבים, הוא נראה לי למרות, או אולי בגלל
השקט והדאגה שהביע כל גופו, כאי של שלווה וביטחון במקום
ההומה.
הוא הדליק סיגריה באזור ללא עישון, מעשה אמיץ במיוחד בהתחשב
בקנוניית האיחוד האירופאי נגד המעשנים (ביטול איזורי עישון
ומכירת קופסאות בלא פחות מ - 32 ש"ח ל - 20 סיגריות נחשקות -
הכל כדי שנפסיק לעשן ונהפוך את העולם המלוקק והחומרני שלהם
לנקי יותר. לא משנה שהעשן השחור המצטבר להם במוח, השטוף דעות
קדומות וצרות אופקים, יהרוג אותם הרבה לפני שאני אמות מבדלי
סיגריות בתוך הריאות), ובמחשבה שנייה, אולי זה לא היה אומץ.
אולי הוא פשוט כבר נהיה אדיש.
על ברכיו היה מונח הפוך ספר של עמוס עוז. הבחור הצעיר עם ההבעה
המזדקנת כנראה מוטרד מדי אפילו בשביל לקרוא.
הוא הוציא מתוך כיס קטן בתיק גב ירוק, מכשיר דיסקמן והניח בו
תקליט של ג'ניס ג'ופלין. עד הפעם החמישית שהיא צווחה baby, הוא
כבר התייאש, כיבה אותו והחזיר לתיק. עכשיו הוא כבר נכנע.
ברגליים פשוקות, עיניים כבויות ופילטר מיותם בין אצבעותיו, הוא
ניצב שם. כמו גזר עץ באוקיינוס, נותן לכל גל חולף או משב רוח,
לחבוט בו כהוות נפשו.

לפתע נראה כי כל ההמולה שרחשה בלי הרף בנמל התעופה - נדמה. הכל
קפא על מקומו, כמו בסרט בוידאו בלחיצה על כפתור ה - pause. אף
אחד לא זז והשקט כמו חרב חדה, פילח את האוויר.המוניטורים
המפוזרים לאורך כל הרציפים כבו. ובשנייה נדלקו שוב אך הפעם
במקום להכיל מספרי טיסות וזמני המראות, התנוססו עליהם אותיות
עבריות: "המלחמה נגמרה. אפשר לחזור הביתה".
כמו מתוך חלום, כמו נגיעה של מלאך, הכל נהיה פתאום כל כך בהיר
ופשוט, כל כך קל, כל כך נכון.
הוא חייך. אינני יודעת אם חשב באותו רגע על המלחמה בארץ או על
המלחמה המתחוללת בראשו אך אין כל ספק כי הבנה עמוקה היתה כעת
בין אב המוניטורים לבחור הצעיר.
"אני חוזר הביתה" הוא צעק. זעקת אושר ושחרור שביקשה לזעזע את
כל הטרמינל אך ברגע שנפלטה מפיו, חזרה לשדה שוב ההמולה וכנראה
שאף אחד לא שם לב לצעיר תמהוני אחד המדבר אל עצמו.
כבר חמש שנים הוא בורח, עבר כמעט במחצית מדינות העולם. בכל פעם
מחדש, ברגע שנבנתה שגרה מוכרת מסביבו; עבודה, חברים ואולי
אפילו מאהבת... היה בורח שוב.
מעצמו? את זה הוא הבין רק עכשיו.
אימו התקשרה אתמול בצהריים, הודיעה שאחיו מתחתן בעוד שבוע.היא
כבר מנסה לתפוס אותו המון זמן אבל זה כמעט בלתי אפשרי. משהו
בנסיבות ובקולה של האם באותו רגע מיוחד, בהתרגשות שהביעה, אם
בגלל החתונה או בגלל החזרה האפשרית של בנה הצעיר לזרועותיה...
משהו אמר לו שהפעם הוא חוזר.
הוא לא בא כשלאחותו נולד בן לפני חצי שנה, הוא לא חזר כשחברו
הטוב ביותר שכב בבית חולים בגלל תאונת אופנוע... תמיד, על
הרצון להיות שם בשביל אהוביו, גבר הפחד, אחרי כל כך הרבה שנים
הוא פחד שישוב, ובמקום תחושת החמימות של הבית, אליה הוא כמה
זמן כה רב, ירגיש כנטע זר  ומרוחק בתוך חדרו שלו.

אבל היום זה היום להפסיק לברוח, היום לחזור הביתה ולכפר על
הטעויות. לתת לאימא חיבוק גדול ונשיקה ולחבר את החיים שלו
בחזרה.
אני חוזר הביתה!!!