אני אוהב את יעל, היא הבנאדם הכי טוב בעולם- יש לה ריח טוב
כזה, טבעי. ויש לה עור חלק-חלק, שאני אוהב לנשק וללטף, ושיער
מתולתל ארוך, שובב כזה שיש לו חיים משל עצמו. ויש לה ראש נהדר!
בכלל- צריך ראש מסוג אחר בשביל להבין אותי, והיא ממש, אבל ממש,
מבינה אותי.

אני חושב שהיא הבנאדם היחיד שבאמת מבין אותי ומכיר אותי. יש
לנו את סוג הקשר הזה, שאתה מכיר את הבנאדם ויודע מה הוא רוצה
אפילו בלי שהוא יגיד לך, ואנחנו חושבים את אותם המחשבות בדיוק
באותו הזמן, ויש לנו את אותה הדעה ואותה ההשקפה על כל הדברים.

אני נמצא עם יעל הרבה- רוב הזמן. אנחנו אוהבים לשבת בחדר,
לשמוע מוזיקה ולדבר. אנחנו מדברים המון. על כל דבר שבעולם-
על מה נעשה כשנהיה גדולים, על איזה זוג גרביים אנחנו הכי
אוהבים, על מחשבות של אנשים אחרים, על המוות, על הכל! פשוט
הכל.

אבל הכי אני אוהב- ללכת לישון איתה. להרגיש את הנשימות שלה על
הלחי שלי, את היד הרכה שלה על הצוואר, וכשאני עוצם את העיניים
אני מרגיש איך היא מסתכלת עליי במבט הזה שלה, של חצי התפעלות
חצי שלווה שלא נגמרת, מבט הכי תמים בעולם שיש בו את העוצמה
להוריד גשם במדבר באמצע הקיץ. וכשאנחנו נרדמים, אנחנו הולכים
לטייל במקומות הלא אפשריים שבתוך החלומות, הולכים יד ביד
ומחייכים בלי מילים, כי אנחנו לא צריכים מילים כדי להבין.

אבל כשאני מתעורר אני שוב לבד, כי יעל נשארת שם- בחלומות,
במחשבות. יעל שייכת לחלומות ולמחשבות, ואני לא. זה הדבר היחיד
שמפריד בינינו, וזה בעצם הדבר שהכי כואב לי. כי אני קשור
למציאות בחבל עבה וחזק, ישר לעצמות. קשור לכל הרעש הזה
והצפיפות ולאנשים האטומים שלא רואים ולא שומעים, ובחיים שלהם
לא ניסו להריח או להרגיש.

יעל היא הבנאדם היחיד שמכיר ומבין אותי באמת... אני אוהב
אותה.



1.5.2002