אני יושבת כאן.. והכל מעצבן אותי.
אני באמת לא יודעת למה.. אבל זה פשוט הכל. הציפורים מצייצות
ומפזרות שמחה ופשוט בא לי שהם יישתקו.
זה מקום נפלא. מקום נפלא שבא לי לעזוב.
ממש בא לי ללכת מכאן.     הביתה.

למה אני כל כך רצה לחזור לשם?  וכשאני שם... רק בא לי ללכת.
אבל המסקנה היא ברורה וחד משמעית- אני אוהבת את הבית.
את המיטה שלי, את האווירה שלי, את המוסיקה שלי.
את החיים שלי.

אני עייפה ורוצה לישון... אבל לא כאן!   אני רוצה רק לחזור
לעצמי.
הגעתי לכאן לפני רגע  וברגע אני מוכנה לעזוב.
לעלות על המכונית ולחזור.
ונמאס לי!  נמאס לי!  ונמאס לי שנמאס לי!!

קר לי... והמיטה פה לידי כל כך חמה ומפתה..
אבל אני לא רוצה אותה. אני רוצה את שלי. את החמימות שלי.
את הפיתוי שלי.

הכל כאן כל כך מרתיע אותי...


למה?!