היא, שמאמינה בגורל, אומרת שאם נגזר עליה להתפוצץ ממטען כשהיא
מורידה את הזבל, אז זה מה שיהיה. אני לעומתה יוצאת מדעתי. אני
אוגרת אוכל לימים קשים, ואוכלת אותו מול הסי.אן.אן כל לילה,
אני מסרבת לצאת מהבית באופן עקרוני, מתוך חשש שאמצא את עצמי
בשטח אש בלי אפוד או בלי שהורדתי מהמפשעות. החרדות שלי פגשו
שיאים שלא הכירו במיוחד בימים בהם נפרצה המחזוריות של
הפיגועים, אם התרגלנו לפיגוע בכל שבוע בשמונה בבוקר, פתאום ארע
פיגוע אחרי הצהריים, ובערב, ואחר כך גם בלילה. השיטות הפכו
מגוונות גם הן, חגורות נפץ, חגורות נפץ עם זיזים ומסמרים
וחרצנים עשויים מתכת כדי שההרס וההלם והחורבן יהיו בטוחים, ואז
גם נערות התחילו להתפוצץ, ובסופרמרקט נהיה מאד לא בטוח, בכל
מקום שומרים שאינם נושאי נשק, מחזיקים בגלאי המתכות שלהם כאילו
היו מגיני ביצים ועושים פרצוף של "אנחנו בקונטרול. אם יבוא
מחבל אנחנו נירק לו בפרצוף עד שיתעוור."
והיא? היא דווקא מרגישה יופי. היא אומרת שכל עוד היא לא נפגעה
ישירות, היא שמחה בחלקה. אין לה טענות לאף אחד, ואין לה יומרות
או רעיונות מדיניים או צבאיים שאיש לא חשב עליהם קודם. היא לא
חושבת שיהיה לזה סוף, וגם לא אכפת לה במיוחד. היא לא זהירה ולא
אכפתית כשהיא הולכת ברחוב, יושבת בקפה או משוטטת במבצעי סוף
עונה בקניון השלום. היא ממשיכה בחייה, וטוענת כל הזמן שהמלחמה
הזאת ממילא היתה אמורה לקרות, והנה היא קורית, ליד הבית, ובכל
זאת היא לא מוצאת שום טעם בזהירות ובהסתגרות. היא מעדיפה לשים
את האנרגיות שלה במקום אחד, בעיצוב חזותי למשל.
בהתחלה חשבתי שמדובר בבחורה בריאה הרבה יותר ממני. מצאה חן
בעיני היכולת שלה לחייך ולחלוף מבעד לזוועות הלאה כשמבחינתי,
הזוועות רודפות אותי באופן אישי. ביעותים קשים תוקפים אותי
בלילות, בהם מנופצים חבריי ובני משפחתי בזה אחר זה בסדרה של
פיגועים שהחיזבאללה עוד לא שמע עליהם. ככל שאני מרגישה שאני
טובעת בהערכות מצב, חישובי סיכונים וניסיונות לצפות את מהלך
ומקום הפיגועים הקרבים, ככל שהדבר משפיע על כל מהלך ופעולה
שלי, ושל הסובבים אותי, כך הולכת היא ומתרחקת בשאט נפש מכל הלך
הרוח הנוירוטי שהשתלט על הרחובות. היא אומרת לי שהיא פשוט
חושבת שיש לקבל את החיים ואת מה שהם מזמנים לך, בלי להתעכב
יותר מדי, כי אין זמן. ממילא אין זמן.
היא כבר כמעט לא נחרדת, לא נכנסת להלם, ולא מופתעת כשנהרגים
ילדים בקו האש, או בבר מצווה, היא לא מזילה דמעה למראה אישה
שמתה באמבולנס במחסום צבאי, היא לא מזועזעת קשות כשאזרחים לא
מצליחים להשיג לחם לילדיהם בגלל העוצר, או כשהורים שולחים את
ילדיהם חגורים בפצצות כדי להוכיח את טענתם.
היא אומרת "זה היה רק עניין של זמן", כשצה"ל נכנס שוב לשטחי
הרשות למבצע, שהופך לעוד בור ללא תחתית וכולנו נופלים למטה
למטה, ובכל רשתות הטלויזיה בעולם לא רואים את סבלנו הנורא, את
השפעת הטרור על האיש הקטן, ומציגים אותנו כטובחים בעם אחר.
אני מבוהלת. והיא מעבירה לאמ.טי.וי.
לעתים נדירות מאד אני מגיעה לקפה שלי בשכונה, תוך תחושת סכנה
נוראית, אחרי שהייתי אצל הקוסמטיקאית ולבשתי את התחתונים
הלבנים שלי. היא משתרכת אחרי, בשעת בוקר מוקדמת מדי לטעמה,
ואני מקווה שהמחבל בכל זאת יגלה חוכמה וטוב טעם ולא יטרח לקום
כל כך מוקדם, אולי יעצור בבית קפה קודם, בכל זאת יום אחרון,
לאן יש לו למהר. היא נושפת בעורפי כשאני מבצעת נוהל שגרתי
ועוצרת בפתח בית הקפה, בוחנת טוב טוב את היושבים, מחלקת אותם
לקבוצות של טובים, רעים וזרים, היא נאנחת כשהשומר בפתח מעביר
את הגלאי על ביטנה, וכשאני מתיישבת ליד השירותים, רחוק
מהחלונות, היא מתיישבת מולי ומסננת לי: "פראנואידית. הסיכוי
שתמותי מהצפה של הניאגרה בקפה המגעיל הזה גדול מהסיכוי שלך
למות באיזה פיגוע." ואז היא מעקמת את אפה. "כבר עדיף שאיזה
פיגוע יגאל אותי מהסירחון הזה."
טוב הבנתי. הבנתי את הקבלה הקוסמית שלה, את שלוות הנפש הזאת.
היא באמת משהו אחר. הכל עובר מעליה, או מתחתיה. בכל אופן לא
נוגע בה.
ניסיתי עליה תסריטי זוועה, להכניס בה קצת חרדה נורמלית: "נגיד
שאת יושבת עכשיו במרפסת של הקפה, בשמש, לא שמה על המצב, שותה
את ההפוך שלך בכוס זכוכית,
בכביש עוברת מכונית, היא מאיטה לקראת הקפה ואת חושבת: 'אולי
סופסוף מישהו יתעכב על הפרצוף המכוער שלי', והמכונית עוצרת,
החלון נפתח, את אפילו לא מספיקה לראות מי יושב ליד ההגה. את
יכולה לראות רק רובה, אולי אם - 16, אולי עוזי, על אוטומט, ואת
רואה שהרובה רועד לך מול הפנים. תארי לך שזה הדבר האחרון שתדעי
בחיים שלך: 'הי, הרובה רועד!', את תחשבי והכדורים שהוא יפלוט
ישר לתוך המוח שלך ישתיקו את כל המחשבות לנצח."
היא שתקה רגע ואחר כך צחקה. "תודה על הסצינה. אולי יש לך משהו
רומנטי בשבילי?"
"רומנטי? אין בעיה: מחבל יעבור פה עוד רגע על אופנוע," אני
שולחת עוד טריגר ממאגר הזוועות הפורה שלי, "יעצור לרגע, כמו
שעוצר פה האיש שמביא את הלחם בבוקר, וירסס בכדורים את כל מי
שיושב כאן. את בטח תיפגעי ראשונה, ובהתחלה אפילו לא תדעי מה
קרה כי הגוף שלך יתמלא באדרנלין שיסמם אותך, אבל אז תרגישי חום
נורא מתפשט בתוכך, ואחר כך תקפאי מקור, ותצנחי להרצפה, וכאילו
לא מספיק לך גם תחטפי מכה בראש מהשולחן בדרך למטה, ותחזיקי את
הלב שלך שידמם על כל הרצפה המצוירת של הקפה. ויצא לך המון דם
מהאף ומהפה, ואת כבר לא תדעי כלום. אפילו לא כמה יצא החשבון.
והדבר האחרון שתראי בחיים שלך הוא רגל יחידה ולא יציבה של
שולחן עגול, רגיל, של בית קפה, והרגל תהיה חלודה ומאובקת. אבל
תהיה לזה משמעות כל כך רומנטית בשבילך. כמה סמלית רגל השולחן
המתנדנדת, כמו חייך הבלתי יציבים, הנזילים, שלא הערכת ולא
הוקרת, והשולחן העגול יהיה עדות לכך שהכל במילא ימשיך אותו
דבר, ינוע במעגלים שסופם הוא התחלה ידועה מראש. ואת תחשבי שיש
בכך נחמה, כי עוד מעט יהיה לך קצת שקט סוף סוף."
היא שוב צוחקת. "את יוצאת מדעתך". מישהו עובר מאחורי גבי בדרכו
לשירותים. אני מסתובבת, צמרמורת בגבי, ובוחנת אותו היטב. הוא
בסדר. משלנו.
"יא מפונקת אחת! את לא יודעת אפילו מה זה מלחמה! חוץ ממלחמה
המפרץ שבאמת היתה משחק ילדים, את לא מכירה מלחמות!"
היא עונה לי בשקט שגם את מלחמת לבנון היא זוכרת. היא זוכרת את
רשימות החללים בידיעות אחרונות. אני אומרת לה שלזכור את סוף
המלחמה, זה לא להיות באמת במלחמה, כמו עכשיו. עכשיו אנחנו
גדולים, מבוגרים, ואנחנו עוברים את ה-כ-ל. מהאמצע ואולי עד
הסוף. וזה לא נראה טוב. זה נראה גרוע.
אותו ערב היא ישבה אצלי בסלון, ואני הקפצתי חדשות בסי-אן-אן,
בי-בי-סי, וערוץ שתים. בבי-בי-סי הראו הפגנות ענק נגד ישראל
בכל העולם הערבי וגם בצרפת ואנגליה. "את יודעת," היא אמרה לי
פתאום, מרימה את הראש מעל דפי הכרום של איזה מגזין גברים,
"נראה לי מצחיק שהמדינה שלנו קטנה כל כך, וצרה גדולה כל כך.
מתאים לנו, לשבש את החיים של כל העולם בגלל הצרות שלנו. לא היה
עדיף כבר לגמור עם זה? שיסגרו את המדינה מצידי, שכל אחד יקח את
עצמו ואת המשפחה שלו ויסע מכאן. במילא כל מי שאני מכירה מחדש
עכשיו דרכונים ומתחיל לבדוק איזה קרובים יש לו בחו"ל כדי שיוכל
להתעלק עליהם כשהמצב יהיה ממש רע. אז הנה, כבר עכשיו מספיק רע
כאן, קומי גם את, לכי מכאן!"
"לאן אני אלך?"
"לאי הזה שפעם נסעת אליו. את כל הזמן מספרת איזה גן עדן זה
היה. אז הנה ההזדמנות שלך, סעי לשם, תגדלי קוקוסים, תמצאי לך
מקומי ותעשי איתו ילדים."
"אין לי לאן ללכת, למה את לא מבינה? אני מדברת רק עברית! כאן
זה הבית שלי. לא משנה כמה אני פוחדת, אני חייבת להישאר כאן, את
לא מבינה?" כעסתי. "למה שאת לא תסעי?"
"פשוט מאד," היא ענתה לי, "אני לא פוחדת. יהיה מה שיהיה."
"את יודעת שאת יכולה למות מחר באוטובוס למכללה, נכון? את לא
פוחדת?" התביישתי מייד על מה שאמרתי אבל לא יכולתי לקחת חזרה.
"לא. אני אשמח, דווקא. ממילא לא הספקתי לסיים את הפרויקט שלי,
כך שאין לי אפילו מה להציג בכיתה. למעשה, פיגוע יעשה לי טובה
גדולה."
אני מחזירה את עיני למסך. בסי-אן-אן עברו לתחזית באירופה,
המטומטמים. כאילו שזה מעניין מישהו. בבי-בי-סי מסקרים את
הלווייתה של מלכת אנגליה, שמתה כבר לפני עשרה ימים, והאנגלים
לא יקברו אותה עד שכל העם יעברו על פניה ויצפו בגופתה הנרקבת.
ואני חשבתי שמלכת אנגליה מתה כבר מזמן, ובכלל, כמה מלכות צריך
כבר באנגליה? בערוץ שתים אני נושמת לרווחה. עוד לא סיימו לסקר
את שני הפיגועים שהיו הבוקר, והפרשנים עדיין יושבים באולפן,
וגם אהוד יערי, שיודע להגיד את הדברים כך שיישמעו בהולים
ומאיימים. תמיד אני מקווה שאחרי הדיווח שלו, מתכנסת הממשלה
לדיון חרום בנוגע לחדשות המרעישות שהביא יערי, וכולם נכנסים
ללחץ כמוני, כשהם שומעים ששונאים אותנו בכל העולם ושגל
אנטישמיות נוראי עובר בכל אירופה, ושאפילו באו"ם שונאים אותנו
וקוראים לנו פושעי מלחמה.
אני לוקחת לגימה מהקפה שלי, נשענת לאחור וקולטת כל מילה. היא
כבר נרדמה. ישנה אצלי על הספה. אני מסתכלת עליה, כועסת שהיא
מסוגלת בכלל לישון אחרי היום הנורא שעבר עלינו כאן. אני זורקת
עליה שמיכה ומנמיכה את הטלוויזיה.

בעשר ועשרים בבוקר, היתה פריצה לתוכנית הבוקר של גלי צה"ל.
הכתב הודיע, מתנשם ומקוטע, שעדיין אין לו את כל הפרטים, אך בקו
עשרים ושבע שנוסע מהעיר למכללה לאומנות מחבל מפגע פוצץ את
עצמו, ויש כנראה, והוא חוזר, כנראה, כשנים עשר הרוגים וכעשרים
ושניים פצועים.

הרגשתי שאני מתחרשת משום מה. הלחץ הגדול באוזניים הפך לשריקה
חדה, ואז השתרר שקט, ורק הקריין ברדיו המשיך להתנשף על קו
הטלפון, מגייס עדים שעברו במקום שיגידו שפתאום הם שמו בום.
"פתאום שמעתי בום גדול..." אני מקשיבה לאחד מהם ומחייגת
להוריה. מודיעה להם שצריך לבדוק מה קורה איתה. הם נכנסים ללחץ
ואימא שלה מיד פורצת בבכי. אני סוגרת את הטלפון ויודעת שהיא
כבר מתה. פשוט יודעת. אני והפה הגדול שלי.

הדלקתי את הטלוויזיה. בערוץ שתיים שידרו מהדורה מיוחדת, תמונות
קופצניות של אוטובוס מרוסק, חלקי בגדים ואמבולנסים רועשים,
שוטרים מרחיקים את הצלמים, ואני מחפשת אותה בין ההריסות, יודעת
שעצמותיה מרוסקות ואיבריה פזורים לאורך האוטובוס ואף מחוצה לו,
יודעת שהיא ידעה. ולא היה אכפת לה.

בהלוויה שלה נשאתי נאום. זו היתה הלוויה מרגשת ומסוקרת היטב.
בכל זאת מדובר בבחורה צעירה ויפה שהיתה בתו של מפקד שייטת
לשעבר, וסומנה ככישרון עולה במחלקה לעיצוב חזותי של המכללה,
מלח הארץ מה שנקרא, שווה סיקור. הרבה צלמים כיוונו אלי את
המצלמות שלהם כשכחכחתי בגרוני, בררתי את מילותי בקפידה,
ופתחתי: "אמרתי לה שזה מה שיקרה בסוף! אמרתי לה!"