יותר מהכל ,
אני אוהבת את המילה אהבה.
כבר מאז שאני ילדה קטנה אני אוהבת את מה שהמילה הזו עושה לי.
את החום המלטף כשהיא עולה במעלה זרימת הדם ונצמדת לדופן שריר
הלב בהמתנה, לשאוב את כל החלקים החמים שהיא מסוגלת להכיל
ממנו.
אתה רגע שלפני שהיא נאמרת, הרגע הלחוץ הזה, אך עם זאת המעורר,
אותו הרגע שמביא אותך לעמוד על קצות האצבעות ולשלוח אותה
לאוויר העולם בתקווה, שתעשה את אותו האפקט לאדם שמולי.
כשהייתי קטנה הייתי אומרת אהבה לכל דבר כמעט, לשמש בבוקר ללבנה
בלילה לדובי לפניי השינה ולאחותי כשאנחנו מתעוררות באותה שעה
לבית הספר באותו החדר שגם לו נהגתי לומר שאני אוהבת אותו בגלל
כל הדברים הקטנים שבו, שגם להם אמרתי שאני אוהבת אותם.
לשמיכת הפוך שלי בחורף ולפיקה בקיץ החם, ולקייץ ולחורף לפרחים,
לעצים בעיקר אלו שהצמיחו את עצמם בגינה של סבא שלי, ולסבא
שלי,ולאמא.
לאחיות שלי, ולתוכניות בטלויזיה, ולרדיו ולזמרים שבו, ומורים
שאהבתי (לפחות לאלו שנתנו לי ציונים טובים) לאנשים טובים בכלל
ושהיו נחמדים אליי, ולפעמים גם לאלו שלא, מתוך רחמים.
ולמי לא..?
המילה הזו היתה כמו קסם, כמו השימלה של סינדרלה, היא עטפה את
לובשיה בחיוך כובש ומסמיק. כייף להגיד אהבה.
כשגדלתי גיליתי שכדאי להוסיף לאהבה גם חיוך, זה מוציא את המילה
היפה הזו מאותו שריר לב, ועוטף אותה בהילה של טוהר, ונוסך עליה
אור. אז לכל מי אמרתי אהבה עטפתי לו אותה באריזת חיוך ססגונית,
טל אמר שיש לי חיוך שגורם לו לאושר, וגם נרית, אולי כי אני
עוטפת להם אותה גם עם סרט בנוסף...
והמילה היתה מתמלאת אור ונשלחת לכאן ולכאן ולאן..שרק היה
אפשר.
ועם השנים המילה היפה הזו היתה יוצאת ובאה והיו לה חיים משלה,
לפעמים הייתי בטוחה שהיא לא מודיעה לי ויוצאת לבד..והשתדלתי
לשמור עליה, קצת יותר בקפידה, והיא נהייתה עצורה, ופחדה לצאת
כי שמרתי עליה.
ניסיתי להסביר לה שכשגדלים זה כבר לא כמו שקטנים, כבר אי אפשר
לרוץ לכל אחד ולומר לו אהבה, יש כאלו שאפילו החיוך לא משפיע
עלייהם, והיא עוברת עליהם כמו ענן שחור.
היא נעלבה.
וכבר לא רצתה לצאת.
אהבה, נותנת לעצמה לצאת ומביאה עימה אהבה , מלאי של חוזק
ומתיקות של הבנה וחמימות,
והיא לא רצתה לצאת ושום דבר לא בא. רק מדיי פעם כשריחמה עליי
היתה מוציאה את הראש הקטן שלה מהכלוב שבו נעלה את עצמה אבל
החיוך לא עטף אותה, היא היתה בודדה, שום דבר לא יצא, שום דבר
לא בא.
ופגשתי אותו,יום אחד , בלייל סתוי, יום חיפוש כמו כל הימים,
והוא ראה אותה ומייד חייך, וליבו שהיה עצור גם הוא גישש אחר
מוצא, אחר אהבה אחרת שתלך איתו לטייל.
ומבלי שהתכוונתי, זה קרה, היא החליטה כמו כשהייתי קטנה, לצאת!,
והתעוזה שלה והחמימות שלה יצאו לאוויר העולם בכוח מחודש,
ואפילו החיוך הבלתי נשלט פתאום עטף אותה,
וחיפש , גישש, ומצא, אהבה שלו תמימה ושקטה, פרשה אף היא את
חיוכה ולקחה את יד אהבתי ושתייהן ....
אני יושבת פה, אני לא יודעת למה, אהבה שלי, את מוכרחה, את פשוט
מוכרחה, אני אומרת לה עכשיו, אני יודעת שרצית לצאת, ויצאת,ואת
שמחה,ואני שמחה,וחם לך,

תשמרי על עצמך אהבה שלי,
שלא תתקררי,
מרוב אהבה...