New Stage - Go To Main Page


בוקר. מוקדם מדי. עוד לא התעוררתי ממש. איכשהו הצלחתי להרים את
עצמי מהמיטה, להתלבש, לקחת את המפתחות ולנסוע. לאן?...
מתחשק לי סתם לנסוע. מה יקרה אם סוף סוף אני אעשה את מה שאני
באמת רוצה לעשות? אז יהרגו אותי...

מפה, איפה המפה המזורגגת הזאת? איך אני אדע לאן אני רוצה
לנסוע? המפה תגיד לי לאן לנסוע? לא, כנראה שלא. המפה כתובה לי
כבר בראש, או בלב, או בתחתונים, או אלוהים יודע איפה. אני אסע.
תהיה הדרך אשר תהיה.

הדלת של המכונית נפתחת- זה בכלל פלא שלא גנבו לי את המכונית
בלילה. מקסימום הייתי מנסה ברגל. זה לא היה מזיק לי. הגוף נכנס
בקלות, היד מתניעה, נוסעים. הרגליים זזות מאליהן כמיומנות.
בעצם, אני כבר על הכביש איזה עשרים שנה, למה שהרגליים שלי לא
יהיו מיומנות?...

הכביש הראשי של העיר, יציאה מהעיר. אני כבר מחוץ לתל אביב.
מחלפים, כבישים, גשרים שעומדים להתמוטט מעל המכונית המתמוטטת
שלי, נהגים עם הנג אובר או כאלה שסתם ממהרים לעבודה, צופרים לי
או עומדים להיכנס בי. אחלה ראש. ואני בשלי. שיקפצו לי כולם. לי
אין שום מקום להגיע אליו. טוב, נו, חוץ מלעבודה, אבל העבודה
הזאת מיותרת.

נכון, לא יפה מצדי. יש אנשים במדינה הזאת שאין להם עבודה. אבל
לעזאזאל, אני בעבדות. אני מאלה שלא יצאו ממצרים. בעצם, כל
האנושות הזאת עוד לא יצאה ממצרים. אולי חוץ מהמצריים. אבל גם
זה לא בטוח...

איך אומר ברי סחרוף? "כולנו עבדים". נכון! עבדים של מקום
העבודה שהתאמצנו להשיג, עבדים של החפצים שקנינו לעצמנו בכסף
שהורווח בעבודה, ואנחנו מנסים להוציא מהחפצים האלה את המיטב,
המיטב שבנו- לא  שבהם. אם נוציא את המיטב מהחפצים האלה, בסוף
נצטרך לזרוק אותם, ואז חבל על הכסף. אנחנו עבדים האחד של השני-
כולם תלויים בכולם, כולם חייבים לכולם. אין אף אחד שהוא חופשי
באמת, אפילו לא אני. אני אולי פה, עושה מה שבא לי לעשות, אבל
בסופו של דבר גם אני אצטרך לשלוף את הארנק מהכיס ולשלם על
הדלק, אם אני רוצה להמשיך לנסוע. אתם מבינים?

לעזאזאל עם הכל. עם כל החינוך שנתנו לי, עם עצם זה שנולדתי.
נולדתי לעבדות, גם אם בילדותי לא הרגשתי את זה כל כך. הכל היה
מכוניות קטנות שאפשר להסיע בלי לשלם על הדלק, ובובות שהיו בכל
מקום ושאפשר היה לעשות להן תספורות ואז השיער שלהן היה נשאר
אותו הדבר, לא גדל, לא היה צריך לקחת אותן שוב להסתפר.
המספריים שלי לפעמים פצעו אותן. והמספריים של אמא לפעמים פצעו
אותי. אבל להן לא ירד דם. ככה זה תמיד היה הגיוני.

המכונית נוסעת, אין סיבה לעצור. כל הפרסומות האלה ברדיו,
בגלגל"צ, האלה שחשוב להקשיב להן, ה-"סבתא לא תחזור יותר,
בחיים"... כל הדברים האלה צפים לי בראש. עייפות משתלטת עליי,
ולפי אחת הפרסומות האלה יש לעצור בשלב כזה בצד הכביש, להוציא
חטיף, לשתות משהו, לנוח קצת ואז לנסוע. מה הטעם? להמשיך לנסוע.
בלי מפה, בלי שתיה, בלי חטיף, בלי מנוחה. אלה סממני העבדות,
השלשלת שכובלת. תמיד צריך להתחשב בכולם, על ידי שמירה על עצמך.
כולם תמיד אומרים לי לשמור על עצמי. מה אם נמאס לי ממני? גם
אז עליי לשמור על עצמי?...

עוד כבישים. אין שבילים, הירוק ריק. פעם, בחלומות ילדותיים,
הירוק היה מלא, עבות, בצדדים. עכשיו זה סתם ירוק, שרידי ירוק.
כאילו מישהו שם את המדינה הזאת במכונת כביסה, וכל הצבע הירוק
ירד ממנה. אפשר לצבוע עוד פעם, אבל עם איזה צבע?...

שוב הגעתי לתל אביב. אולי זה מקרי. אולי זה לא. לא שמתי זין על
השלטים. יכולתי להגיע לעזה. למי איכפת?... אז החיילים היו
אומרים לי לעשות סיבוב. או שהם לא היו שמים לב אליי, והמכונית
שמשתלבת עם כל ה-"מכוניות" שיש לערבים האלה הייתה נכנסת בלי
בעיה. אולי זאת סתם תמימות מצדי. היו יורים בי. או הם או
אנחנו. המלחמה הזאת לא קשורה אליי. כובלים אותי אליה. אני
מהמדינה הזאת, אבל יש לי אזרחות עולמית. בינתיים, כל מה שיש
לי- ואפילו זאת עבדות- זה אותי.

המנעול של הבית נפתח בחריקות, מתעצבן שחזרתי. אולי הוא לא מזהה
אותי יותר. הלכתי לישון. תעירו אותי כשהעולם ייחרב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/7/02 2:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אלוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה