(26.5.02 , יום ראשון, 7:30)

התנועה זורמת באיטיות עמוסה של בוקר. ברדיו מתנגן גלגלצ כברירת
מחדל ובחוץ סמיכות של תחילת שרב. היא מדליקה מזגן למרות השעה
המוקדמת, פתיחת חלון נראית חסרת תוחלת. בראש שלה מצייצות
מחשבות של יום ראשון בבוקר, מנקרות בה פירורים של סבלנות.
היא מרימה את השיער בשתי ידיים, שוקלת לרגע את הכובד שלו
ומרגישה את האויר שזורם פתאום קריר על העורף שלה, שולחת יד
להנמיך את המזגן (קבוצות שיער משתחררות וצונחות מטה) ומתקדמת
קצת. המבט שלה מתמקד על אחורי הרכב שלפניה.
בצד הימני שלו מודבקים שני סטיקרים זהים זה מעל זה, או זה מתחת
זה, תלוי בנקודת הייחוס שלך. על כל אחד מהם רשום:
        הקדוש ברוך הוא
          אנחנו אוהבים אותך
היא מחייכת לעצמה, תחילה בציניות מסויימת ולאחר מכן בהנאה
אמיתית של תחושת טוב. יש משהו יפה כל כך באהבה, באמונה מתוך
אהבה.
הרמזור שלפניה מתחלף והם מתקדמים מעט. היא מסתכלת על השעון,
אולי היא תאחר בכמה דקות, היא לא בטוחה, זה גבולי. בצד השמאלי
של הרכב (איזו סמליות קטנה ומגוחכת) היא מזהה שני סטיקרים,
מודבקים אחד מעל השני, או אחד מתחת לשני, תלוי בנקודת הייחוס
(כשהיא מזהה את הסטיקרים נדמה לה שנקודת הייחוס היא זמן. אחד
מעל השני). על כל אחד מהסטיקרים הודבקה רצועת מסקינטייפ חומה.
הן מתקלפות עכשיו הרצועות, מכסות רק חלקית את שנועדו למחוק
ולהסתיר. היא משלימה בעצמה את החסר המוכר כל כך. סטיקר אחד מעל
השני:
       חבר אני זוכר
         חבר אתה חסר
זהו, היא עברה סוף סוף את הרמזור ופנתה ימינה, עכשיו התנועה
זורמת. היא מהרהרת באהבה החדשה שלה, מוחקת מחשבות אחרות
בנחישות לא-מתקלפת, היא ישנה בתוך חיבוק הלילה, כל השאר נראה
לה שולי עכשיו. יש משהו יפה כל כך באהבה. מסתכלת בשעון שמהבהב
מעל הרדיו, נדמה לה שהיא תצליח להגיע בזמן לעבודה, אבל זה
גבולי, היא לא בטוחה.