לימור רביב / כשזה נגמר |
אל כפות ידיי הפצועות
חבולות קשורות
מלובנת צנחתי לגאיות פעורים מבלבלים
בכסא גלגלים.
סודותיך שרטו אותי
מילותיך חוררו כקליעים
דקרת בי עם חיוכי הזהב השקטים
האדישים.
בחוד שרוף חרטת בגפי
שם, תאריך, כתובת
כדי שאם אאבד אי פעם, אדע לאן לחזור.
והנה, אוחזת אני מסמר
לוחצת אותו חזק אל העור
בתנועה מהירה
החלטית
מטביעה בך כעסי העצור
בזרועי המקועקת
ארורת בכיותיך המתות.
וכשבכל ריאותיך צרחת
זעקות שבר אמיתיות
אני אז
כאבתי גם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|