"איזה באסה!! מה עושים עכשיו תגידו.. מה, חוזרים הביתה?!"
קובי הזה.. ישר לחוץ! טוב, ברור שהתבאסנו שלא נתנו לנו להיכנס
לפסטיבל שחיכינו אליו רק כל השנה.. אבל באנו ליהנות
ו-fucking shit אנחנו הולכים ליהנות ויהי מה!!
שושן ישר נכנס לראש שלי.. זה מה שיפה בו, לוקח את החיים באיזי,
מעביר אותם, לא נותן לדברים הקטנים לקלקל לו את השמחה שכבר 18
וחצי שנה הוא עובד עליה בשקדנות.
בעצירת "קפה וסיגריה" המיליון שלנו בערך מתחילת הנסיעה, ישבנו
וחשבנו מה עושים, ושושן אמר שהוא מכיר חוף חמוד באזור, רק עוד
חצי שעה נסיעה ושם נוכל להעביר את הלילה. קובי לא התלהב אבל לא
ממש הייתה לו ברירה. אז התקפלנו והמשכנו בנסיעה.. בדרך עוד
עברנו לקחת את דנה, ידידה של קובי, שמהרגע שהיא הצטרפה, לא
העיפה לשנייה את פרצוף המלפפון חמוץ שהתלבש עליה.
הגענו לחוף מקסים ושקט, לקחנו שקי שינה, ואת שאר הציוד וחיפשנו
(יותר נכון, קובי הפרפקטציוניסט הזה חיפש..) את המקום
האולטימטיבי להתמקם בו, ובעוד שאנחנו סוקרים את השטח, קלטנו
אוהל קטן עם 2 בחורים יושבים עם פינג'אן מלא בתה דובדבנים
מתוק, ששרים לעצמם שירי נשמה.
"שלום שלום, אני שושן, הגמד שלידי זה קובי, זאת דנה והמעופפת
שבצד זאת ניקי ", שושן הגנוב הזה, הרי זה היה ברור שלא תעבור
דקה לפני שיימצא לעצמו חברים חדשים..
דנה התרחקה איזה 30 ק"מ מאתנו עם הפלאפון שלה, רבה בקולי קולות
עם חבר שלה, על עניינים חשובים מאוד כמו- למה שהוא אמר לה שהוא
אוהב אותה, היה לו מבט מוזר בעיניים..
קובי הסתובב לו לאורך החוף בפנים מודאגות, מחפש.. השד יודע מה
לעזאזל הוא מחפש..
ואני ישבתי לי על החוף, שקועה בשקיעה היפיפייה שהתגלתה לעיני,
שוכחת מעצמי מהחיים ובכלל, בעוד ששושן יושב לידי עם באבא
ומוסטנג, החברים החדשים שהכיר, ומגלגל לו ג'וינט להנאתו..
ופתאום הצטרפה אלינו מטורפת אחת, כבת 50, נשואה+3 ילדים וביקשה
לשהות בחברתנו מעט, כי בעלה זרק אותה מהבית מאז ששינתה את
השעמום בחייה והתחילה לחיות (במסיבות סמים עם ילדים בני 20).
המטורפת הביאה איתה את אנה, עולה חדשה שעשתה את השבת בביתה של
המטורפת הזאת שנזרקה מהבית, יחד עם המשפחה של המטורפת -
"מכיוון שאין לה כאן משפחה או חברים משל עצמה" (לפי
המטורפת..).
שושן מעביר אליי את פרי עמלו שעבד עליו במשך דקות ארוכות..
לוקחת כמה שאכטות ומעבירה למוסטנג. המוסטנג הזה לא כל כך נראה
לי, משהו בו מוזר כזה.. לא רגוע, כמו באבא לדוגמא..
באבא קורא לי לאוהל.. יש הדלקת נרות ואישה חייבת להדליק! ודנה
כבר הגיעה לקפריסין עם הפלאפון המזוין שלה, אז אני היחידה
שיכולה לעזור לו.. ובעוד אנחנו מדליקים נרות, מברך באבא ואני
שומעת חצאי משפטים.
"...... שנהיה כולנו כמו נרות, חופשיים יפים ושלווים" באבא סגר
את הברכה בשיא ההתלהבות, ופתאום לא הבנתי, שנהיה כמו נרות? מי
בכלל רוצה להיות כמו נר?!, "מי בכלל רוצה להיות נר ?!" זרקתי
לבאבא, והוא נעלב והחזיר לי: "למה שלא תרצי להיות כמו נר? תראי
איזה יופי, הלהבה שלו רוקדת מסביב לפתיל!".  "רוקדת?!" המשכתי
את הוויכוח, "תראה את המסכנה! מנסה להשתחרר בכל כוחה מין הפתיל
הארור שלכד אותה!".
"אבל לפחות היא חופשייה !", הוא המשיך, ואני לא עזבתי, זה ממש
עיצבן אותי, "היא כלל לא חופשייה, תסתכל עליה, יושבת כל היום
מחכה למישהו כמוך שיבוא וידליק אותה, ובכך יקדים את הגורל
הבלתי נמנע שלה.. למות ?.. להיגמר ?". באבא השפיל עיניו ויצא
מהאוהל. ואני חזרתי לי אל השקיעה, שכרגע הייתה יפה מתמיד,
ואמרתי לעצמי : אולי באבא צדק? אולי בעצם כן עדיף להיות נר,
אולי עדיף פשוט לשבת בשקט, ולחכות למישהו שיגאל אותנו וככה לא
נצטרך לסבול דברים כמו אהבה נכזבת (אני עדיין שומעת את הצעקות
של דנה: "זה נגמר!" ברקע) או לחץ (בזוית העין אני רואה את קובי
שמסתובב הלוך ושוב ללא מעש, מעשן סיגריה אחר סיגריה, ופניו
מסגירות עליו, שבלב הוא מונה אלף ואחד דברים שיכל לעשות עכשיו
,במקום להיות על החוף הזה..), תמימות (מאחורי קובי, יושב
מוסטנג שהרים כרגע את הארנק של שושן המעופף הזה..), פשע (למרות
שמוסטנג נראה די מרוצה מהשלל החדש..), פגיעה (באבא הלך לעשות
יוגה, כועס שניפצתי לו את "אשליית הנר" לרסיסים..), כאב (של
מטורפת אחת.. שגילתה חיים חדשים ומשפחתה מתנכרת לה ומעיפה אותה
מהבית..), בדידות (כמו אנה, שנאלצת לבלות את השבת עם משפחה
שבכלל לא שלה..) ועוד אלפי דברים שמניעים אותנו כל יום ומונעים
מאתנו לחוש את הדבר האמיתי.. כמו שקיעה למשל..