נשכבת על הדשא עם הפנים למעלה, לשמיים.
ים של כוכבים ואת הירח אני לא מוצאת... כבר כמה ימים שלא
חיפשתי את הירח.
נטע צוחקת עלי שאני מעופפת, באמת שקשה לי להתחבר למה שקורה
סביבי.
פיהוק גדול משתלט עלי, אני צוחקת כשאני נזכרת באורן, הוא בטח
היה אומר לי עכשיו בתאבון כי "בלעתי זבוב".
אני רוקדת ואני מרגישה הכי מחוברת שיש, לעצמי, למה שקורה
בתוכי.
המחשבות שהיו שם כבר אינם. חשבתי שלעולם לא אפסיק לחשוב על כל
כך הרבה דברים בבת אחת, כנראה שטעיתי... כמה כיף שטעיתי...
המון אנשים יפים, מוסיקה יפה, חיוך גדול שלא נמחק מהפנים, ים
של צבעים, אני מרגישה מרחפת, כאילו הרגליים לא נוגעות באדמה,
תלתלים קצרים אדומים, פנים שזופות, רגליים פצועות, גומות
וחיוך, תופים, מקצבים ושירים, אהבה, ים של אהבה... לכולם, שמח
לי עכשיו, בלי סיבה, פשוט שמח... כי בא.
"אני רוצה שהפעם, לא כמו בכל הפעמים האחרות, תהיו שמחים
בשבילכם, רק בשבילכם, ולא בשביל אחרים"
מקצב התופים נהיה מהיר יותר, אלפי אנשים רוקדים, מחייכים, איזה
כיף להיות שמחה בשבילי, להיות קצת אנוכית... לא לחשוב יותר על
אחרים...
אז אני לבד, ולא הכל טוב, ולא הכל מושלם, והדמעות מבקרות להן
לעיתים קרובות, והחיוכים הולכים לאיבוד, והעצבים משתלטים על
מצבי הרוח, לא נורא.... נשכח את כל זה עתה, נאמר להכל שלום ולא
תודה... וניתן לשמחה קצת מקום בחזרה.
אני לבד, אני רוקדת פה עם כולם אבל אני מרגישה כאילו אני רק עם
עצמי, הגוף מתמזג עם ההרגשה, עושה מה שבא לו, כבר לא אכפת לי
מכלום.
הלוואי וכל זה לא יגמר לעולם, ישאר תמיד.
נכון שזה לא אפשרי.. אבל הזכרון, שידע להביא איתו עוד הרבה
רגעים שכאלה,
הגיע הזמן באמת ילדה להיות קצת שמחה...


17.5.2002
שנטיפי ( על המים).