הוא ישב על כיסא מפלסטיק לבוש בחלוק לבן. הוא הסתכל מסביב, הוא
היה בתוך תא קטן ללא חלונות, עם פתח אחד מסורג. הוא קם לעבר
הפתח ואחז בסורגים, הם לא היו שחורים כמו בתאים שבחדר המעצר
בתחנה, אלא לבנים. הוא נענע את הסורגים בחוזקה ללא שום תועלת.
הוא המשיך לנענע בפראות הולכת וגוברת.

אבי התעורר, מזיע. זאת כבר הפעם השנייה שהוא חולם את החלום
הזה, גם אתמול וגם עכשיו. הוא הסתכל בשעון, השעה הייתה אחת
בלילה, הוא קם מהספה ועבר למיטה, מנסה שוב להירדם. לפתע נשמע
צלצול טלפון, אבי נאנח והרים את השפופרת.
"הלו?" אמר אבי בקול מנומנם.
"אבי?" נשמע קולו של התורן בתחנה. "מצטער להעיר אותך אבל רוצים
אותך דחוף ברחוב בורלא, היה שם רצח".
"טוב. תודיע להם שאני בדרך" אמר אבי, לבש את מעילו, תחב את
האקדח לנרתיק ויצא. כשהגיע לרחוב ראה שכבר נמצאות שם כמה
ניידות משטרה נוספות. הוא חנה בצד והלך לכיוון פתח הבניין,
מציג לשוטר את תעודת הבלש. השוטר הנהן ואבי נכנס, הולך לעבר
קבוצת השוטרים שעמדה בפתח דירה. המקום נראה לו מוכר מאוד אבל
הוא לא הצליח להיזכר מאיפה.
"אבי, טוב שהגעת" אמר אילן שבדיוק יצא מהדירה למסדרון.
"מה קרה פה?" שאל אבי.
"בחורה נרצחה, יש לה פגיעה דיי רצינית בראש ועוד כמה חבלות, יש
גם סימנים לאונס, כנראה שהיה מאבק קשה" אמר אילן והוסיף בהיסוס
"אגב אבי, הבחורה. "
"מה איתה?" שאל אבי.
"זאת מיטל. המוקדנית מהתחנה שלנו" ענה אילן.
עכשיו אבי נזכר למה המקום היה מוכר לו, הוא היה פה פעם אחת
כשהסיע את מיטל אחרי משמרת. הוא נאנח  "טוב, תן לי להציץ".
אבי נכנס לדירה, היא הייתה הפוכה, הרבה זכוכיות שבורות על
הרצפה, רהיטים שבורים ובקבוק חלב שפוך על הרצפה.  מיטל שכבה על
הרצפה במסדרון בין המטבח לחדר השינה, שלולית דם גדולה מסביב
לראשה.
"מתי מצאתם אותה?" פנה אבי לאילן.
"לפני חצי שעה" אמר אילן "שכנים דיווחו על צרחות והשוטר שבא
מצא אותה ככה, אני הגעתי תוך חמש דקות וישר שלחתי הוראה לקרוא
לך".
אבי הנהן ורכן לעבר הגופה. "אני רוצה שתאבקו את כל הדירה
ותשלחו את כל טביעות האצבעות שאתם מוצאים למעבדה".   הוא בחן
את הגופה של מיטל בדקדקנות. "תאבקו גם אותה" אמר והתרומם
כשלפתע שם לב שידה של מיטל קפוצה לאגרוף ומשהו מנצנץ מתוכו.
הוא רכן שוב ופתח את היד. עגיל, זה מה שהיה בתוך היד, עגיל
טבעתי פשוט למראה.
"תיקח גם את זה לבדיקה" אמר לאילן.
שוטר נכנס לדירה "בלשים" הוא קרא  "יש פה עד ראייה שטוען שהוא
ראה מישהו נמלט מהבניין".
"אנחנו באים" אמר אילן. הם יצאו מהדירה והלכו בעקבות השוטר.
"זה האיש" אמר השוטר והצביע על אדם זקן יחסית שעמד ודיבר עם
כמה שוטרים. אילן ואבי ניגשו אליו.
"שלום אדוני, אני הבלש אילן וזה הבלש אבי, תוכל לספר לנו מה
ראית?"
"כן, כבר אמרתי להם" אמר הזקן "ישבתי פה על הספסל, כי הייתי
קצת עייף וראיתי בחור ובחורה נכנסים לבניין, הם דיברו וצחקו
בניהם ואחרי חמש דקות שמעתי צרחות מהבניין והבחור יצא החוצה
בריצה ונעלם".
"אתה יכול לתאר לנו אותו?" שאל אבי.
"היה חושך, אני לא יודע, לא הסתכלתי עליהם ממש" אמר הזקן "אה!
נזכרתי, כשהם עברו פה ידי היא קראה לו בשם גדי".
אבי ואילן הסתכלו אחד על השני. "אתה בטוח?" שאל אבי.
"כן" ענה הזקן בקול  רם. "אני עדיין לא סנילי".
אבי פנה אל אילן "טוב, תשאיר כמה שוטרים שיפנו, ינקו וישלחו את
כל החומר למעבדה, אני חוזר הביתה, מחר על הבוקר שהחומר יהיה
אצלי על השולחן".
"לילה טוב" ענה אילן.

אבי קם בבוקר, הולך לאיטו לעבר המטבח, מרתיח מים לכוס קפה. הוא
עדיין לא התרגל לזה, הוא היה רגיל שאישתו הייתה מכינה לו ארוחת
בוקר. אבל היא עזבה אותו וגם מסיבה מוצדקת, חשב אבי. זה היה
אחרי שהיא גילתה שהוא מנהל רומן עם אחת המתנדבות במשטרה. וזה
לא היה רק זה, היא אמרה לו שאולי היא הייתה סולחת לו על זה,
אבל לטענתה הוא גם התחיל להתנהג מוזר, לצעוק ללא סיבה, למלמל
דברים לא מובנים ובכלל הוא ממש הפחיד אותה - כך היא אמרה לו.
אבי אחז את הכוס ביד רועדת ושתה מהקפה. בכלל בזמן האחרון הוא
לא יציב גם מבחינה פיסית, מאז התאונה שבועיים לפני שאישתו עזבה
אותו, שבה הוא נרדם על ההגה ומצא את עצמו מרוסק על קיר.
הרופאים אבחנו זעזוע מוח קל ונתנו לו כמה ימים של מנוחה, אבל
מאז הוא תמיד הרגיש עייף ומטושטש.
אחרי שסיים את הקפה אבי התלבש, לקח את המפתחות ונסע לתחנת
המשטרה.

כשהגיע לתחנה הוא פנה ישר לשולחן שלו, לטפל בחומר של הרצח.
השולחן היה ריק.
פרט לחפצים המשרדיים הרגילים לא היה עליו כלום. העצלנים האלה,
חשב אבי, לא יכולים לבצע עבודה בזמן. הוא התיישב על הכיסא שלו
ונאנח. הוא כבר יצעק חזק על המעבדה בגלל זה וגם על אילן. איפה
הוא בכלל? חשב אבי, יש תיק לחקור והוא מאחר.

הוא הסתכל מסביבו, כמה משוטרי התחנה עמדו ליד המשרד של מפקד
התחנה ופטפטו בניהם, מולם ישבה דינה, המוקדנית התורנית, כרגיל
עם השפופרת באוזן. הוא חייך אליה והיא נופפה לו בחזרה, שפתיה
יוצרות את המילים - בוקר טוב - ללא קול.

שוטר לא מוכר חלף לידו, הולך לכיוון משרד מפקד התחנה, אבי
המשיך להסתכל לכיוון דינה כשלפתע שם לב שאוזנו של השוטר
חבושה.
"היי!" הוא קרא לעברו ותפס אותו בכתפו מסובב אותו אליו.  הוא
קלט את השם שהיה מוטבע בלוחית מתכת על חזהו של השוטר - 'גדי בן
צבי'.
אבי הסתכל עליו במבט חודר.  "איפה היית אתמול בלילה?" שאל
בתקיפות.
"מה? על מה אתה מדבר?" ענה השוטר וניסה להתחמק מאחיזתו של
אבי.
"מה קרה לך באוזן?" שאל אבי בקול, ממשיך לתפוס את השוטר.
"שום דבר!  תעזוב אותי, מה אתה רוצה ממני?" השוטר התנער ממנו.
"אתה רצחת את מיטל!!" צעק אבי, רודף אחרי השוטר.
השוטר הגביר את מהירותו ואבי ראה שהוא מושיט יד לאקדחו. אבי
שלף את אקדחו במהירות וירה שתי יריות לעבר השוטר, השוטר נפל.
אבי קלט בזווית העין את מבטה ההמום של דינה כשחמישה שוטרים
קפצו עליו והפילו אותו לרצפה, בועטים ממנו את אקדחו.
"מה אתם עושים?" צרח אבי "תקפצו עליו! הוא רצח את מיטל".
מישהו נתן לו חבטה בראש והוא התעלף.

כשחזרה אליו הכרתו אבי מצא את עצמו שוכב על מיטה בתוך תא קטן
ללא חלונות, עם פתח אחד, מסורג בסורגים לבנים. הוא התרומם
וגילה שהוא לבוש בחלוק לבן. הראש שלו כאב והוא התיישב בחזרה על
המיטה.
לפתע נשמע זמזום חזק והסורגים נפתחו, אבי ראה את אילן נכנס
לתא. אילן לקח את כיסא הפלסטיק והתיישב  מול אבי.
"מה שלומך?" הוא שאל.
"בסדר, חוץ מזה שהראש שלי מתפוצץ ואין לי מושג למה אני פה" רטן
אבי.
אילן הסתכל עליו בחמלה. "אין לך מושג למה אתה  פה?" שאל.
"לא" ענה אבי. "אולי תסביר לי?".
"אתה זוכר מה קרה בתחנה?" שאל אילן.
"כן, היה שם שוטר  שהתאים לתיאור של האיש שרצח את מיטל ואני
תפסתי אותו, הוא שלף עלי אקדח  ואני הקדמתי אותו" השיב אבי
"ואז כל השוטרים קפצו עלי!".
אילן הסתכל עליו דקה ארוכה בשקט ואז אמר "אתה ירית במפקד התחנה
אבי, השוטרים ראו אותך מתנפל עליו ואז שולף אקדח ויורה בו,
למזלך הוא לא מת, הוא רק נפצע ברגליים".
"יריתי על המפקד?" שאל אבי, מבולבל.
"כן" ענה אילן "השוטרים ודינה שראו הכל אמרו שנמנמת בכיסא שלך
ופתאום קפצת עליו בלי אזהרה, צעקת עליו וירית בו. אתה לא זוכר
את זה?".
"לא!" צעק אבי, "אני תפסתי ויריתי באיש שהתאים לתיאור של הרוצח
של מיטל!".
אילן נענע את ראשו בעצב. "כן, השוטרים אמרו שצעקת על המפקד
שהוא רצח את מיטל, אבל אבי, מאיפה בא לך הרעיון הזה שמיטל
נרצחה?".
"מה זאת אומרת?" שאל אבי.
"למה אתה חושב שמישהו רצח את מיטל?" שאל אילן.
אבי הסתכל על אילן מבולבל. "אתמול בלילה אני ואתה היינו בזירת
הרצח!" הוא צעק.
"לא" אמר אילן. "לא היינו בשום זירת רצח ומיטל לא נרצחה, היא
חייה". אילן הפנה את ראשו לעבר הפתח וקרא "מיטל!".
מיטל נכנסה לתא, מחייכת לעבר אבי. "היי אבי".
אבי הסתכל על מיטל, המום, לא מאמין למראה עיניו, פיו נשאר במצב
פתוח.
"אני לא מתה" היא צחקקה.  אבי עצם את עיניו ותפס את ראשו
בידיו. "מה קורה פה?" הוא שאל.
"אתה נמצא במחלקה השמורה באגף הפסיכיאטרי בבית החולים" ענה
אילן. "על פי עדויות השוטרים שהיו באירוע וגם על פי ההתנהגות
שלך בחודש האחרון, הרופא איבחן שאתה סובל מהזיות, או חלומות
שגולשים למציאות שלך ואתה לא יכול להבחין בין חלום למציאות".
אבי הסתכל עליו מבועת.  "או משהו כזה" הוסיף אילן. "לא הבנתי
בדיוק את כל מה שהוא אמר".  אילן קם מהכיסא ופסע לעבר פתח התא
"בכל מקרה, ישאירו אותך פה לכמה זמן, עד שיאבחנו בדיוק מה יש
לך ואיזה טיפול יצטרכו לתת לך".
אילן ומיטל יצאו מהחדר, הדלת ננעלת בזמזום מאחוריהם.

"מסכן" אמרה מיטל, כשהם יצאו מבית החולים.
אילן הנהן. "הוא היה במצב דיי קשה, הוא עבר תאונה שפגעה לו
במוח ושבועיים אחרי זה אישתו עזבה אותו. הוא פשוט התמוטט".
"באמת מסכן" אמרה מיטל שוב.  הם נכנסו לניידת ונסעו לתחנה.
כשהגיעו אילן עצר מול השער. "תרדי פה, יש לי סידורים אחרים,
אני אחזור אחר כך".
"טוב" אמרה מיטל. "נתראה מאוחר  יותר".  היא ירדה ונכנסה
לתחנה, ניגשת לדלפק שדינה ישבה מאחוריו.
"היי דינה, הגעתי, סליחה על האיחור, את יכולה ללכת".
דינה חייכה וקמה. "ביקרת את אבי?" היא שאלה.
"כן" ענתה מיטל. "הוא נראה ממש מסכן".
"היית צריכה להיות פה אתמול כשזה קרה" אמרה דינה.  "זה היה ממש
מפחיד".
"אני בטוחה" אמרה מיטל.
"כן, טוב אני זזה" אמרה דינה ולבשה את המעיל  "תוכלי לעשות לי
טובה?".
"בטח" ענתה מיטל.
"הגיעו שלושה שוטרים חדשים לתחנה היום, דיי חתיכים" דינה
חייכה. "בכל מקרה, הסגן ביקש ממני לתת להם טופסי קליטה, אבל
היו לי רק שני טפסים, אז אם תוכלי להביא עוד טופס בשביל הבחור
שיושב שם" היא הצביעה לעבר הספסל.
"אין בעיה" חייכה מיטל. "ביי".

מיטל הלכה למחסן והביאה טופס קליטה נוסף, היא ניגשה אל האיש
שישב על הספסל והגישה לו את הטופס. "היי, אתה אחד מהשוטרים
החדשים?".
"כן" הוא ענה לה בחיוך.
"אז הנה, תמלא את הטופס הזה" היא אמרה לו.
"תודה רבה. איך קוראים לך?" הוא שאל.
"מיטל" ענתה מיטל בחיוך. "ולך?".
"גדי" הוא ענה, משחק בעגיל שבאוזנו. "גדי בן צבי".