הוא ישב לו שם על הרצפה, לא מגולח, לא מקולח ולא מצוחצח כתמיד
ובהה באור שנכנס דרך הסורגים של החלון. הוא ידע שהוא לא הולך
לצאת משם בקרוב, הוא ידע שהמקום הזה לא עושה טוב לאנשים, אבל
בתוך תוכו גאו גלים של שמחה, כי שלמה סוף סוף השיג את מה שהוא
תכנן כבר מאז שהיה בן 13. הוא התחיל להתנשם בכבדות כשרק עלתה
במוחו התמונה שהוא מריץ כבר חודש בראש, איך הוא קם וכיבה את
השעון המעורר שהורה על השעה ארבע אפס אפס לפנות בוקר, לבש את
החלוק שלו, הוציא מהמגירה את האולר שאבא שלו קנה לו במתנה לבר
מצווה ואיתו שיסף לה את הגרון. הוא יכל עדיין לשמוע את היללות
והיבבות שלה, וזה גרם לו תחושה כל כך גדולה של סיפוק עד שנפשט
חיוך של עונג על פניו. הצרחות של שותפו לתא העירו אותו מחלומו
המתוק בהקיץ. שלמה התעצבן שעומרי צועק עוד פעם, אז הוא זרק
עליו את הנעל שלו. כבר מזמן הוציאו להם את כל הכוסות והדברים
השבירים והחדים האחרים מהתא, וזה היה הדבר היחיד שהיה לשלמה
לזרוק על עומרי, אז הוא זרק. הנעל פגעה בול פגיעה במצח של
עומרי והוא השתתק ורק ייבב בשקט. שלמה חייך לעצמו וחזר לחטט
בראשו. הוא ניסה לזכור את צבע הפיז'מה שלבשה באותו הלילה. כל
מה שהוא הצליח לזכור היו הכתמים האדומים על הציפה הלבנה, לא
יותר צבעים מזה. הוא זכר את התאריך והשעה המדויקת: התשע עשרה
במאי אלפיים ושתיים, שעה ארבע ושתי דקות בדיוק. כל הסיפור לקח
לו עד ארבע ושבע דקות, ועד שהיא הפסיקה לצרוח כמו איזה מטורפת
לקח עוד איזה שלוש דקות. הוא זכר בדיוק את המבט שהיה לה
בעיניים, את הצורה שבה התעקמו השפתיים שלה, את הפרפורים הקלים
ברגליים ובידיים, את עור הברווז שלה בבטן, את הצוואר האדום. זה
היה לו מאד מוזר שהוא מצליח לזכור את כל הפרטים האלה ולא לזכור
באיזה צבע היתה הפיז'מה שלה. הוא היה בנאדם שזוכר פרטים קטנים
ומדויקים והוא פשוט השתגע מהעובדה שהוא לא זכר אם היתה זו
הפיז'מה האדומה, הסגולה או הצהובה. הוא חשב שיכל להיות נחמד אם
זו היתה הפיז'מה האדומה, כי ככה היא השתלבה יפה עם הצבע של הדם
והכל, אבל אז הוא נזכר שבעצם הוא ראה אותה באותו יום בתוך הסל
כביסה. זה צמצם לו את האפשרויות לשתיים: הסגולה או הצהובה. הוא
ממש לא הצליח להיזכר ביותר מזה אז הוא פשוט דמיין לעצמו שזו
היתה הפיז'מה הסגולה, כי את הצהובה הוא שנא. הוא זכר גם שלפני
שהמשטרה הגיעה הוא הספיק להקיף בטוש אדום את התאריך בלוח השנה
שהיה על המקרר. בדיוק כשהוא הניח את הטוש בחזרה על השולחן
נשמעו הדפיקות בדלת, ומשם הוא כבר זכר הכל באופן מעורפל. הוא
חשב על זה שאם אבא שלו היה בחיים הוא בטח היה ממש כועס עליו,
אבל אז הוא התנחם במחשבה שאבא ממילא אף פעם לא אהב אותה.  אחר
כך שלמה חשב על זה שנדפקו לו כל התוכניות בקשר לזה שהוא רצה
להיות במאי מפורסם, או לפחות מפיק ולעשות סרט אימה טוב כזה, עם
המון דם ואש וסכינים וצרחות, אבל אז הוא חשב על זה שבמציאות זה
הרבה יותר טוב ושלראות את זה באמת שווה יותר מלביים אלף סרטים.
עומרי עוד פעם קטע לו את חוט המחשבה, ושלמה כבר ממש התעצבן אז
הוא קם והתחיל לחנוק אותו. השומר בחוץ שמע את קולות החנק
שעומרי השמיע והגיע בריצה אל התא. הוא פרץ אל התא והפריד בכוח
את שלמה מצווארו של עומרי. הוא צעק איזה משהו לעוד שומר שהיה
בחוץ ובערך דקה אחרי זה הגיעו שני אנשים עם כותונת משוגעים.
"עוד פעם החולצה הזאת??? כבר אמרתי לכם מאה אלף פעם שהיא לא
נוחה לי! אתם אולי חושבים שזה יפה אבל נראה אתכם לובשים את
הדבר הזה בעצמכם!" צעק שלמה אל השומרים.
"אני דווקא רואה שהתחלת לחבב אותה, זה נהיה טרנד חדש אצלך
עכשיו." ענה לו האח בזלזול.
"טרנד שטנרד," ענה שלמה. "אני כבר רחוק מצו האופנה! אתה רוצה
תן את זה לתל אביבית הזאת בתא לידי. כל היום היא מזיינת לי
בשכל על זה שהיא סטייליסטית. אמרתי לה שכדאי לה לנסות צבע
אדום. זה נורא יתאים לצוואר שלה".
"יאללה יאללה, אין לי כוח לשטויות החולניות שלך, תכניס, תכניס
ת'ידיים! מהר, בלי וויכוחים."
בלית ברירה השתחל שלמה פנימה. כשהובילו אותו שני האחים אל
המרפאה  כדי לקבל את הזריקה היומית אמר לו אחד מהם: "תגיד
שלמה, מאז שאתה פה רציתי לשאול אותך את זה, איך יכולת פשוט איך
יכולת לעשות דבר כזה לאמא שלך??"
"נההה, עזוב שטויות," ענה שלמה בחיוך "ממילא כל יום היא אמרה
לי שאני גומר לה את החיים ושבסוף היא תמות בגללי. אני כמו
תמיד, רק עשיתי את מה שאמא אמרה."