אוי,כמה רסיסים שנשבו עם הרוח,
על פני שדות כותנה המשתרעים אל עבר לא עבר,
והשמים מכוסים בעננים עבים,בוכים עלי,בוכים אלי,
ואני ישוב על אבן,החוצצת ביני ובין האדמה.

זעקה נשמעה ממני שרעם פילח את השמיים הקודרים,
כאדם מת,רייקני ישבתי שם,
בוכה,והדמעות החמות זולגות במורד הלחיים,

העיניים כואבות וצורבות,בזוכרי אותך,
הלהט,התשוקה,התעוזה שהיתה בי,
כשפגשתי אותך לראשונה,
ושוב,נותן מבט חטוף אל עבר השמיים,
ומייחל לגאולה,

אוי,כמה שברים שנשברו בי,
כשגיליתי שאת לא אמיתית,
כמה כאב חדור בי,כשאמרת לי בלחש את שאמרת,
והרוח מכה בי בחוזקה,
מיחלת שאשוב אליה,אל זרועותיה הפתוחות,

ואיך אוכל לנשום?,כי לקחו את הבל פי
ואיך אוכל לראות?,כי לקחו את מאור עיני
ואיך אוכל לתת?,כי לקחו לי את שתי ידי,
ונשאר אני,בודד,על אותו סלע מסתורי בפאתי השדה.

ריח גני התפוחים עוררו בי אהבה ישנה,
אהבה שאין בה גבולות,
אהבה ללא מקום,ללא שנאה,
ללא משוא פנים

אהבה של ילד לגן התפוחים,
ושוב חוזר אני בהבזק לתמונתך,

שאני ואת,שכינה יקרה,
בעל ואישה,חתן וכלה,
אני והתורה.
אחד.