חשבתי שכבר לעולם לא אכתוב סיפור נוסף, אבל לפעמים הבדידות
גואה בי, נשפכת החוצה. אין לי ברירה אלא להתמסר שוב לעולם
בדיוני שבו להכל יש משמעות וכולם מסתכלים לכולם בעיניים.

אין לי רעיון מיוחד, אבל הערב פשוט מדבר בשביל עצמו.

זה התחיל באולם קולנוע, שם תמונות וצבעים מתרוצצים שטפו את
עינינו. ארבעה חברים בפני עולם גדול ומצוץ מן האצבע. אנחנו
מכירים מאז כיתה ט', אפילו יותר. אחרי הסרט, הנסיעה במכונית
הביתה הייתה מכוסה שתיקה. פחדנו להסיר אותה ולגלות שמה שנשאר
לומר הן פרידות.

בני, הוא מתחיל עכשיו קורס למפיקי וידאו. בני היה תלמיד קולנוע
בתיכון, הוא היחיד מבין שלושתנו שלקח מקצוע אומנותי, היחיד
מבין שלושתנו שיש לו חברה כבר שנתיים. הגנים שלו לא משקרים,
הוא ירש את הצעדה הגאה של איכרי פולין. בכל פעם שאני מסתכל
עליו אני נדהם מאיך שהוא דומה לאבא שלו.

ויקי, אני וויקי היינו בלתי ניתנים להפרדה בכיתה ט'. נשמנו
אותו אוויר מתוק של התבגרות כפויה וחלקנו את אותן בדיחות
משונות שודאי לא הצחיקו אף אחד מחוץ למעגל הפרטי מאוד של אני
וויקי. ויקי עכשיו מתחיל את השנה ה-י"ד שלו. הוא לומד להיות
מהנדס בבית ספר של חיל האוויר. זמן קצר לאחר שיסיים, הוא הולך
לשרת להרבה זמן. הצבא לווה ממנו בריבית את שנות חייו. אני אף
פעם לא יודע אם הוא מאושר או לא. אולי כשהוא שיכור - יש
איזשהוא יופי עקום בכך שהוא מתעקש כל פעם להכחיש את העובדה
שהוא בקושי יודע איפה הוא.
הוא הושיט את ידיו לכיוון הרדיו במכונית, מותח את האצבעות כמו
לחמם אותן עם המוזיקה. אצבעות ישרות ונקיות. רואים עליהן שהוא
עדיין לומד.

סשה. לפעמים אני חושד בו שהוא הרומנטיקן הכי גדול שנולד כאן
במאה השנים האחרונות. לסשה יש שתי אהבות גדולות בחייו ושתיהן
לא מחזירות לו טלפונים. אהבתו השלישית, צבא ההגנה לישראל,
החליטה לשים את נאמנותו במבחן ושלחה אותו לחיל השריון. מחר
בבוקר הוא נוסע בידיעה ברורה וחותכת שלא ישוב לעוד 21 ימים.
הוא לא זוכר איפה הוא החנה את האוטו. אני חושב שהוא מנסה לברוח
מהמרחק. השאיפה הנצחית שלו לחברה נמהלת עם אוסף סרטי ה-DVD שלו
עד שקשה להבחין אם לבו שייך למין האנושי או לאותם חפצים
עגלגלים ומבריקים. הוא ודאי בוטח בהם יותר מאשר בנו בני האדם.
הדיכאון שלו נמשך כבר חודשים אבל הוא לא מוכן לוותר עליו.

21 זה מספר גדול מאוד כשאתה לבד.

נסענו במעלה רחוב ישר שאני לא יודע את שמו. הרחוב נראה כאילו
הוא נמשך לנצח, רציתי שכך יהיה. רציתי שנוכל להמשיך לנסוע, כמו
בסיפור העם הישן על האיש שרצה לחיות לנצח, והמוות לא היה יכול
לתפוס אותו כל עוד לא ירד מהסוס שלו.
באחת הפינות איש ואישה התחבקו. הקרבה הזו מדהימה אותי. כמו
הילד הקטן שקורא לאמו בזרועותיו - קחי אותי איתך לאן שלא תלכי,
עשי את שתי דרכינו לאחת. אך חזקה מהקרבה עצמה היא השאיפה
לקרבה. והפחד ההולך בעקבותיה, כמו זר במעיל ארוך, המאיים שגם
שאיפה זו לא תתגשם.

אני חושב שאשתוק לזמן מה. אני זוכר את ההשתקפות שלי במראה
הצדדית של המכונית של סשה. המילים כבר לא אומרות מה שאני רוצה.


נפרדנו מבני בלחיצת יד. ויקי ירד אחריו, אחרי שאספנו את
הנרגילה מהבית של סשה. כל אחד מאתנו ידע שיגיע תורו. היינו
בצניחה חופשית, ההלם, הניתוק, הקור שתמיד מחכה מחוץ לחלון.
העיר הפכה לנו שחורה. הלילה הפסיק להוות מקלט. מה שזה לא היה
שחיפשנו, לא מצאנו אותו כאן.

חשבתי על דרכים, קלות וקשות. רמזורים וכיוונים. הדרך שבה
הולכים רובם, תמיד נעשית קלה יותר, פשוטה יותר, ברורה יותר.
זאת אמת ששחקה אבנים רבות. מי יודע מהו האומץ הנדרש להטוות
נתיב חדש? אבל כל אחד מאתנו ידע שעל כתפיו, על גופו בן ה-18
שהתעקש לגדול ולגדול מהר מדי, מוטלת המשימה למצוא את אותה דרך
שרק הוא יכול ללכת בה.
וככל שהכרתי אותם, ידעתי שיש לנו דרכים כל כך שונות. יש לנו
עוד הרבה מאוד ללכת, ואת המסע נצטרך לעשות לבד. אני מקווה שאף
אחד מהם לא יבין את מלוא המשמעות של המילה בדידות.
אחרי שתיים עשרה שנות לימוד, אני מבין בבירור שהכל הייתה הכנה.
הכנה צינית וארוכה להודאה באשמה. אף אחד לא יודע להכין אותנו
לחיים. רובם עדיין נאבקים בעצמם. העולם נפרש לרגלינו וטרם
לימדונו להלך בו.

נותרתי אני. אמיר. יש לו עבודה והוא עוד לא הולך לצבא. הוא לא
רציני. כל היום יושב בבית וקורא ספרים. לפעמים נדמה שלא אכפת
לי משום דבר חוץ מלהיות מאוהב שוב.
   
חשבתי שהאמת מיותרת לי. תכננתי אולי להישען על יסודות
אוטוביוגרפיים ולבנות עלילת מתח לילית, אולי אפילו אנקדוטה
נחמדה שתציג את החברים שלי באור משעשע. אני חושב שהובסתי.
הדמיון שלי יצא לרגע, ברוכה הבאה כנות.
אני  לא יודע מה אתם חושבים, עכשיו כשקראתם את זה. אני יכול
לומר לכם רק שמילים הן חלולות. הן לא אומרות דבר לאף אחד, אלא
אם כן החזיק אותן קודם בלבו. כרגע אני יכול לומר רק מילים
שמדברות אלי. הסיפור תם. מצטער.