מי אני?

טוב, מי אני.

באמת, אני לא יודעת.

מה אני?

טוב, מה אני.

גם את זה... אני לא יודעת.

פעם ידעתי, אני נשבעת. ידעתי מה אני ומי אני ואיך אני ולמה אני
ואיפה אני ובגלל מה אני. את כל הדברים האלו, ידעתי. אבל שכחתי.
אני נשבעת ששכחתי. אני לא משקרת. אף פעם. טוב, עכשיו אני לא
משקרת. שכחתי. אבל פעם, פעם ידעתי.

אני חושבת שפעם כולם ידעו. כל האנשים בעולם התהלכו על פני
האדמה עם הידיעה. הם ידעו את כל הדברים האלו, מה הם, מי הם,
איך הם, למה הם... אתם יודעים. כל הדברים האלו. אבל אני
חושבת, שעם הזמן, אלוהים ראה שאולי זה לא היה רעיון כזה טוב,
לתת להם לדעת. להניח להם לדעת. אלוהים ראה שבגלל שהם יודעים,
הם מרשים לעצמם דברים. למשל, אדם שידע שהוא על כדור הארץ כדי
לנצח באיזה מלחמה, למשל, יתהלך כל חיו בהרגשה שהוא גיבור,
אפילו לפני שהוא ניצח במלחמה הזאת, ואולי זה יגרום לו לעשות
דברים רעים, או דברים שלא היה צריך לעשות. אז בגלל זה, מהסיבה
הזאת, אלוהים החליט שבני האדם לא צריכים לדעת. הוא לקח מהם את
האפשרות לדעת והשאיר אותם עם ההרגשה שהם שכחו משהו. כמו שאתה
אורז תיק לנסיעה ויודע ששכחת משהו, אבל לא יודע מה? אז ככה,
בני האדם מסתובבים. עם ההרגשה שפעם, פעם הם ידעו משהו אבל
עכשיו הם שכחו אותו, סתם.

כנראה אלוהים לא עשה עבודה כזאת טובה כשהוא גרם להם לשכוח.

המממ. זה חייב להיות זה.

אז כן.

שכחתי.