רציתם פעם לעוף?

אני רציתי.

אבל בעצם, מי לא רוצה? מי לא רוצה לפרוס כנפיים ולהתעופף
מהעולם כמו שאנחנו מכירים אותו? כי באמת, איזה ילד לא חלם על
כנפיים גדולות עם נוצות לבנות? אני חלמתי. ועדיין, אני ממשיך
לחלום. רוצה לפרוס את הכנפיים שאני יודע שיש לי על הגב ופשוט
לעוף. להשאיר מאחורי את התא שהפך להיות הבית, את הזרים שהפכו
להיות המשפחה, את המשפחה שהפכה להיות הזרים. רוצה לשכוח את מה
שאני ופשוט להיות ציפור, אולי אפילו מלאך, להתמזג עם השמיים
ועם העננים. להיות אחד איתם, לשכוח את הדאגות, להשאיר מאחורי
את חטאי העבר. לפעמים, בלילה, כשאני שוכב על הדרגש הקשה שהוא
המיטה שלי, אני מתפלל ומבקש כנפיים. לא משהו רציני, כמו חנינה
או כסף או אישה יפה, רק כנפיים. אפילו לא כנפיים גדולות
ומפוארות. סתם כנפיים קטנות, מספיק גדולות כדי לסחוב את משקל
גופי כמובן, ואני לא איש קטן, עם נוצות לבנות. בגלל שתמיד
לכנפיים של המלאכים יש נוצות. תמיד. בכל הסרטים והקומיקסים
והתמונות, יש לכנפיים שלהם נוצות. לא יודע למה. ככה האדם רואה
את המלאכים וככה אני רואה אותם.

אז אני מבקש מאלוהים. פונה אליו יפה, אפילו אומר בבקשה. אף פעם
לא התפללתי. כשהייתי יותר צעיר, אני מתכוון. לפני שנכנסתי
לכלא, לפני המשפט שלי, לפני הפשע שביצעתי. אני זוכר שבמשפט
התפללתי. עצמתי את העיניים והתפללתי שלא יכניסו אותי לכלא.
האמת היא, התפילות האלו לא ממש עזרו לי כי הנה אני, כמעט חמש
שנים לאחר מכן, בכלא. בתא לבן עם סורגים שחורים ואור אפור
בהיר. אין יותר מידי צבעים בכלא. אולי הכחול של מדי השוטרים.
לפעמים.

לפעמים אני לא ממש בטוח שאפילו עם כנפיים היתי מצליח לצאת מפה.
עם הסורגים והסוהרים והכל. אני תמיד יכול לבקש שהסוהרים יעלו,
או הסורגים, או משהו. אבל אז... טוב, אני לא רוצה לחשוב מה
יקרה אז. דברים רעים, זה בטוח. אבל אני לא תמיד חושב על זה. לא
תמיד רוצה לחשוב על זה, אתם יודעים? למה להעציב את עצמי? אז
אני לא חושב על זה. מתעלם מהסורגים ומהאנשים בכחול שעוברים מול
דלת ה"בית" שלי כל עשרים דקות. מהאיש הגדול שנוחר בדרגש מעלי
ומהטעם הנוראי של האוכל בפה שלי. האמת היא, כאן בכלא, אני
מתעלם מהרבה דברים.

טוב, אני לפחות מנסה.

אז עכשיו, תענו לי...

רציתם פעם לעוף?