רק אתמול בכיתי מאושר
האושר בגילוי של האהבה
רגע בו גיליתי שאני נאהבת
כמו שאף פעם לא האמנתי שאהיה
ושאני אוהבת, כפי שאף פעם
לא האמנתי שאוהב.
אתמול בכיתי מהאושר שבפתיחות והקרבה העצומה
התעוררתי עירומה בזרועותיו של גבר
שחיבק אותי הכי חזק בעולם
והרגשתי לגמרי בטוחה.

עכשיו אני בוכה בכי אחר
של פחד ואכזבה,
של מרחק אלפי שנות אור
ממי שרק אתמול עטף ועטפתי חזרה
אני בוכה בכי של כאב
מחוסר הבנה וחוסר התאמה,
בכי צורב של התפכחות מאשליה,
והתחושה שהגילוי היה מוטעה - טעיתי באבחנה.
ברגע שהשתיקה הטבעית הסתיימה
והגוף הפסיק לתקשר
התחילה השתיקה המעיקה.
זה כל כך פתטי שאני צריכה להזכיר לעצמי
שסקס זה לא אהבה,
גם לא החיבוק החם וידיך
המלטפות ברוך את פניי

ואולי זו אהבה אבל היא לא מספיקה.
העומקים שלנו שונים
אתה גבוה לי מדי ואני לא מגיעה.
אנחנו מדברים בשפות שונות
אתה מדבר בשפת גוף ומתנות
ואני זקוקה למילים
הרבה מילים, ושיהיו מורכבות,
משמעותיות, משתפות, מנתחות, מחפשות -
מילים שעושות אהבה.
פלספנות היא אולי פלצנות בשבילך
אבל בשבילי היא החדירה הכי גדולה.

בינתיים אין שיחה
והנפש שלך רחוקה
כבר לא משנה לי אם אתה שטחי או קליל
ואם אני זו שמכבידה,
אבל אני נותרת לגמרי בודדה.

אתה צף לך על פני מים רדודים,
בזמן שאני צוללת עמוק
אל פני תהום חשוכה