החדר היה חשוך מלבד מספר נרות גדולים שהחדירו בו מעט אור.
במרכז ניצב כיסא עץ, עליו הושיבה ערומה, גלויה לכל. הוא עמד
לפניה בחולצה שחורה שהתאימה לשיערו השחור הקצוץ ולמכנס הג'ינס
המשופשף. שקט מוחלט ריקד סביבם והפריד אותם מן העולם הרדום
שבחוץ. הוא ליטף את פניה בגב ידו, מתענג על רכות העור, הוא רצה
להרגיש בה עוד, לקחת את כולה אליו. אצבעותיו טיילו, קוראות את
תווי פניה, עיניים, אף, עצמות לחיים, סנטר וזוג שפתיים רכות
הלכדו ביניהן אצבע בודדת כשמבט חושש הופנה לעברו. הוא העביר את
אצבעותיו בשיערה החלק וידו המשיכה לגלוש אל הצוואר והכתפיים.

עורה הצטמרר, היא התמכרה לו. דקות ארוכות עצמה את עיניה
והתרכזה ברגע המיוחד הזה, בזרם הלא מוכר שעבר בה עקב ליטופיו
הממושכים. הוא עמד מולה בטוח, החלטי, תחושת ההגנה שחגה סביבה
העניקה לה את הדבר לו הייתה זקוקה. כפות ידיו הגדולות התהלכו
באיטיות על גופה, שכנעו אותה שאם כך זה ימשך, תהיה היא מוכנה
להישאר במקום אפל זה איתו עוד זמן רב, אולי לעד.

מגעו חימם את גופה העירום וטבעת הכסף שעל אצבעו הותירה אחריה
שובל של קרירות מעוררת. הוא ידע איך לגרום לה להירדם בין
זרועותיו וידע כיצד להשאיר אותה ערנית, מספיק בשביל שלא תשקע
בחלומות. היה בו קצת מהכול, קצת מכל מה שהייתה צריכה, והרבה
ממה שהיה לה חסר. היא נמסה כמו שעוות הנרות שאט אט דעכו
ופטמותיה הזדקרו קראו לו שייתן מעצמו עוד. היא לא ידעה שובע
ופעם אחר פעם גרם לה להתחנן שיפסיק כי גופה נשרף מעונג וכאב,
מחיכוך והצלפות.

בכל לילה הושיב אותה על כיסא החליק ידיו לאורכה, חש בעורה
העדין. צבט והחדיר את אצבעותיו הארוכות אליה, מבקש לשמוע את
גניחותיה ואנקותיה, שכל כך נעמו לאוזניו. לבסוף היה יוצא וסוגר
אחריו את הדלת הכבדה. קול המנעול שנסגר הדהד בחדר ובראשה עד
שנרדמה. בסוף כל ביקור, כאב הסיכות שננעצו בליבה היה בלתי
נסבל, היא אינה יכלה עוד לעמוד בקול צעדיו המתרחקים ממנה.

היא התיישבה על הרצפה בפינה, רגליה נצמדו אל החזה וראשה הונח
על הברכיים. הדמעות ירדו באיטיות, מדגדגות את פניה, כאילו
מנסות להוציא אותה מן העצב בו הייתה שרויה. גופה התנדנד קדימה
ואחורה. מתערסלת בתוך גוף שקוף, אותו רק היא הרגישה ואף אחד לא
ראה. הדלת נפתחה והוא הבחין בנערה שהצטנפה לה בפינה. הוא התקרב
וליטף את ראשה עד שנרגעה. "אל תלך אדוני, בבקשה" לחשה לעברו
ברגע שפנה לעבר היציאה. הוא אחז בזרועה והורה לה לעמוד על
רגליה. גופה היה מדהים ביופיו, כמו צבע עיניה הירוק. קימוריה
הפנטו את ידיו אליהם, קוראים לו להמשיך ולחקור.

הוא התנתק ממנה והתרחק, רצה לבחון אותה בפעם האחרונה. "מה את
רוצה?" שאל ונתן לה להתמודד עם סימן השאלה הגדול והמופשט הזה.
היא הסתכלה בו ספגה לתוכה עוד ממבטו שחדר לתוכה, ננעץ בבשרה
בצורה שונה, מגרה, באותה צורה שאהבה. התבוננה בשפתיו שידעו
לחייך את החיוך המקסים ביותר, אותן שפתיים שנישקו את דמעותיה.


הוא נותר עומד מחכה לתשובתה. היא ירדה על ברכיה ונתנה לקור
הרצפה לחדור לעצמותיה. הרכינה את ראשה ושיערה הארוך גלש מטה
והסתיר את פניה מכל אחד שניסה להסתכל מן הצד. הצמידה את אמותיה
והרימה אותן מעלה. הוא חייך חיוך של סיפוק וקשר את ידיה בשרשרת
ברזל. הוא תפס את ידה והרים אותה למצב עמידה. "תסתכלי עלי!"
אמר בקשיחות, היא נעצה בו את עיניה שהתמלאו במים מתוקים של
אושר. הוא חיבק אותה, כרך זרועותיו סביבה, אסף אותה אליו,
אצבעותיו ביקשו לחדור לעורה, היא הייתה שלו. היה לה חם איתו
והנרות כבו מן הרוח קרירה שחדרה אל החדר. הוא אחז בשרשרת,
הוביל אותה אחריו, הביתה.