הגעתי הביתה בסביבות 4 בבוקר, הפנסים ברחוב כבו כבר, כך שהייתי
צריכה לכוון את עצמי על פי הזיכרון.
פתחתי את דלת הכניסה לאט, וסגרתי אותה בעדינות, נזהרת שלא
ליצור רעש רב מידי. הבטחתי להורים שלא אחזור אחרי אחת... טוב
נו, הם בטח לא שמו לב.
כשהסתובבתי ופניתי ללכת לעבר הסלון, ריח חמוץ וחזק היכה בפני.
הריח היה מוכר באופן מטריף. הגברתי את צעדי, למרות שלא מיהרתי
לגלות מה מקור הריח. הריח מילא את ריאותיי והציף את עיניי עד
דמעות, זה היה ריח ישן ורקוב של משהו שללא ספק היה פעם חי. לא
היה טעם להמשיך, הסתובבתי ופניתי לעבר המדרגות המובילות לקומה
השנייה. הגעתי לחדר שלי. הדלת היתה נעולה. 16 שנה שאני גרה
בבית הזה והדלת מעולם לא היתה נעולה, עד עכשיו.  לפתע נזכרתי
במגרה הישנה במטבח, בה תמיד יש הרבה מפתחות, ניגשתי אליה
ופתחתי אותה בקושי רב, נאבקת בקורי העכביש שכיסו אותה מכל
הצדדים. הוצאתי מפתח קטן וזהוב שנראה לי מוכר, עליתי מהר חזרה
והכנסתי אותו, הוא הסתובב בצרידות והדלת נפתחה לרווחה.
מספר רגעים פשוט עמדתי, אחוזת טרוף, נועצת מבט במחזה הנורא
שהיה פעם החדר שלי. הכל נשאר בדיוק כפי שהיה כשיצאתי מפה
הבוקר. אז למה הכל נראה כאילו יצא מתוך תצלום מתחילת המאה?
המחברות שלי, הספרים והבגדים היו מפוזרים כמו תמיד על השולחן
והכיסא, רק ששכבה עבה של אבק, קורי עכביש וחרקים מתים כיסתה
אותם.
הנורא מכל היה הדיוק, המזעזע בשלמותו, של שימור החדר. כאילו
נעשו מאמצים יוצאי דופן לשמר את החדר כמו שהוא, כנגד התקדמות
הזמן.
כנגד התקדמותו של איזה זמן?
והרי רק הבוקר התעוררתי בחדר הזה, לעוד יום חדש, והלכתי לדרכי.
כמה זמן עבר מאז, לכל הרוחות?
החדר שלי, שתמיד היה בהיר וצבעוני, נראה עתה כמו מלכודת זמן,
קופסת שימורים ללא פתחי אוורור. התריסים, שתמיד היו פתוחים,
והרשו לשמש הנעימה של הבוקר לחדור פנימה ולהעיר אותי בעדינות,
היו עתה מוגפים, וכן הוילונות שבעבר היו לבנים וקלים, ועתה
הפכו לגושים כבדים ואפורים, גדושי אבק.
המיטה נותרה במקומה, מוצעת ומזמינה. מתוך כל הטרוף סביבי החלה
העייפות להשתלט עלי. בלי משים פשטתי מעצמי את הבגדים, ונכנסתי
מתחת לשמיכה החמה. הרגשות המוכרים הציפו אותי מחדש. עצמתי את
עיני כבפעם האחרונה והתמסרתי לעולם שכולו טוב, מרשה לעצמי
להתנתק מהאחיזה האחרונה שלי במציאות.
או שמא גם זה היה רק חלום.