מידי פעם אני אוהב להתבודד בגבעות החוליות באיזור חוף ניצנים.
יש שם (אולי היה, מזמן לא הייתי) דיונות גבוהות, מכוסות בחלקן
בשיחים עבותים.  דרכי עפר לא משולטות ודי קשות למעבר סיפקו
בדידות מזהירה...  
הייתי משאיר את נעלי ורוב בגדי ברכבי, לוקח מגבת ושמיכה, בקבוק
מים ומתרחק מהשביל למקום בו אפשר להשתרע על דיונת חול צח
ולהביט על מרחבי הים הכחול.
באחת הפעמים הללו נרדמתי כנראה, כיוון שהתעוררתי לשמע רעש של
מכונית בשביל קרוב.  זיהיתי סובארו מדגם ישן ונהיגה הססנית שלא
מאפיינת אנשים שמגיעים לאיזורים אלו.  טיפסתי עד לרכס הדיונה
לתהות על קנקנו של הזר שפלש בגסות לתחומי.  
זה היה טנדר סובארו קיבוצי כזה, בלוי ומרוט, שעמד לפני קטע
חולי, נהגו מהסס כנראה אם יוכל לעבור.  אין לו 4X4, ידעתי
לזהות.  הוא לא יעבור, שלא ינסה אפילו.
הנהג לא התכוון לנסות.  הוא יצא... זה לא הוא, זה היא.  היא
יצאה מהרכב, קיבצניקית לכל דבר, מכנסי עבודה כחולים ובלויים,
סנדלים, גופייה לבנה רפוייה...  ובחנה את סביבתה, מחפשת, כך
היה ברור, מקום להסתובב.
ממקומי יכולתי לראות אפשרות לסובב את הרכב אחרי נסיעה כלשהי
לאחור, אבל היא כנראה לא ראתה אפשרות כזו.  היא הסתכלה סביבה
ביאוש ופתאום עיניה קלטו אותי  על פסגת הדיונה מעט מעליה.
"מה אתה עומד ככה, אולי תבוא ותעזור לי?" קולה רעד משהו והיא
נראתה נסערת למדי.
הייתי מרוחק משהו מהדברים שלי.  כל מה שהיה עלי היו זוג תחתוני
סליפ רגילים למדי שנראו כמו בגד ים.

ירדתי אליה, מהרהר ביני לביני אם פשוט לקחת את ההגה ולסובב
עבורה את הרכב, או לכוון אותה לעשות זאת בעצמה.
מקרוב ראיתי שהיא הרבה יותר נואשת ממה שחשבתי.  פניה הרחבות
היו נסערות מאוד  היא נראתה על סף בכי.
"אם אני נתקעת כאן יותר לא יתנו לי את הרכב!  אני לא יודעת מה
לעשות, אני אשקע, אני יודעת..."
בדרך כלל אני מתעצבן על נשים שהפסימיות שולטת בחייהן.  הפעם
איכשהו התחילה להיבנות בי תחושת כוח אדירה על הבחורה הזו, שצצה
לי פתאום בשומקום, מפגינה חוסר אונים מוגזם.
סקרתי את גופה הגמלוני משהו דרך הבגדים הרפויים והבלויים.  
"אתה תעזור לי, נכון?"
היא לא נורמאלית.  התחינה שנשמעה מקולה כאילו אמרה לי שאני
יכול לעשות בה כל מה שאני רוצה.  לא מיהרתי לענות, וזה הלחיץ
אותה עוד יותר:
"אין לי כסף עלי, אבל אני אעשה מה שתגיד, רק תעזור..."
עיני חזרו לבחון את גופה.  הפעם עשיתי את זה בגלוי ולאט.  קווי
המתאר של החזה נטשטשו מבעד לגופיה הרפוייה.  האגן והירכיים
המגושמים משהו לא היו עושים לי שום דבר בכל מצב אחר, אבל
הייאוש שלה הקרין משהו שלא נתקלתי בו בחיי.  מן ביטול עצמי,
כניעה מוחלטת...
"תעשי כל דבר שאני אגיד?"
ההבנה של מה שהולך לקרות חדרה למוחי אט אט, זרמה שם למוקדי
הריגוש, תגובה חיצונית החלה להיבנות במורד גופי.
השאלה והטון עשו את זה.  היא הבינה.  עיניה התרחבו משהו, איזה
זיק ממזרי ניצת בעיניה.
היא הסתכלה מסביב, מחפש לעצמה מוצא, אבל מוחה לא איפשר לה
לראות את האפשרויות.  עיניה נתקלו בבליטה המתפתחת והיא הסבה את
מבטה בחטף.
"אתה אדם חסר לב,  אני אסתדר לבד".
היא נכנסה לטנדר שעמד מונע כל הזמן, הכניסה להילוך ראשון ודרכה
בכל הכוח על דוושת הגז.  הטנדר התקדם כמה מטרים בקטע החולי עד
שהגלגלים הקדמיים התחפרו בחול עד לגובה הצירים, מעיפים סילוני
חול לשמיים.  בניגוד לכללים היא המשיכה ללחוץ על הדוושה,
מסובבת את ההגה לימין ולשמאל ביאוש.
"אתה רואה מה עשית לי?"  היא קראה אלי אחרי שהבינה שעכשיו מצבה
גרוע יותר.
אני עשיתי לה.  נו.
צעדתי לעברה, אברי מזדקר לפני, מותח את בד התחתונים עד קצה
יכולתו.  לא היה חסר הרבה שהוא ייחלץ מתחת לגומי וראשו יבצבץ
מעליו.
"לא שווה לך, במקום כל הבלגאן?"
לא היה צורך לפרט.
"ואתה תוציא לי את האוטו מכאן?"
היא הסתכלה בחוסר אימון בטנדר שגלגליו הקדמיים היא טמונים עמוק
בחול הרך.
"אם באמת תעשי מה שאני רוצה, אז כן".
היא הקיפה במבטה את הסביבה המבודדת.  לא היה סימן חיים סביבנו.
ידיה התחילו למרוט את שולי מכנסיה באיזור הכפתור, עיניה
נעוצות בעיני, נמשכות-נמנעות ממרכז גופי.
הינהנתי.  
היא הורידה את המכנסיים , נשארת בתחתוני כותנה לבנים.  ידיה
ריפרפו על שולי הגופיה, עיניה קבועות בשלי בתהיה כנועה.
כן, ועוד איך, אני מת לראות מה יש לך שם, הרהרתי בעודי מהנהן
שוב, תוהה אם אולי זה לא הפעם הראשונה שהיא במצב כזה...
היא הפשילה את הגופיה וזרקה אותה לצידה, שדיה קטנים למדי,
עגולים ובהירים מאוד, בניגוד לפניה השזופים.  הפטמות הזדקרו
להן באופן חשוד.  היא עוד פעם סקרה את הסביבה במבט מפוחד משהו,
ידיה חופנות את שדיה בהיסך דעת, אצבעותיה מציירות עיגולים סביב
הפטמות, מבלי לגעת בהן ממש.
הפנים הכנועות שלה עצבנו אותי.

"אמרת שתעשי מה שאני אגיד, נכון?"
היא הינהנה בשתיקה.
"תסתובבי".
עכוז אחד היה גלוי לגמרי, צד אחד של תחתוני הכותנה הקיבוציים
נאסף עמוק לתוך החריץ, חושף גבעה לבנה ודשנה.  היא שלחה את
ידיה והורידה אותם בחיפזון.
הורדתי גם את שלי.
דלת תא הנהג הייתה פתוחה, מנועה הסובארו עדיין עבד.
"תרדי על הברכיים, ידיים על המושב"
היא צייתה בשקט, ברכיה שוקעות בחול לפני סף הדלת, אחוריה
נמתחים ונפתחים מולי.  יותר מזה לא יכולתי לראות ממצב עמידה.
ירדתי על ברכי מאחוריה, הייתי על סף השיא.  היה לי ברור שאני
גומר איך שאני נוגע בה.  גופה נרעד במה שיכול היה להיות בכי או
אנחות תשוקה, לא הצלחתי להבחין.
קירבתי לאט לאט את קצה אברי למבוא הפתוח, נמנע עדיין ממגע של
ממש, בטני מתחככת בפסגת אחוריה, ברכי טובעות בחול הרך.  האם
גווה נע לעברי בתנועה קטנה? לא ברור.
כתפיה המשיכו לרטוט, כך גם הקולות החנוקים שנשמעו מכיוון פניה
הטמונים בריפוד המושב.
כיוונתי בידי האחת את האיבר המרוגש בערך לאן שחשבתי שצריך,
התקרבתי עוד טיפה עד למגע קליל בלבד, ועצרתי.  אונס לא עושה לי
את זה, אין מה לעשות.  אם היא לא רוצה, זה לא יקרה.

גופה נע מעט לעברי, קולה פרץ פתאום, עמום, דרך הריפוד "לא, לא,
לא..." ובו זמנית היא ירדה עלי לכל ארכי, אחוריה נדחקים לבטני,
פנים גופה חלק וחמים, עסיסה נוזל על בסיס אברי בשפע לא מוכר,
והיא ממשיכה להשמיע קולות מחאה עמומים בתוככי הריפוד הבלוי...
זה היה יותר מדי. אחזתי במתניה והורדתי אותה אלי בכוח, לא
מאפשר לה לחזור ולעלות, מתיז בתוכה בזרמים עזים, כל גופי
מזדעזע...
היא ניסתה לחזור ולעלות, אבל אני הגברתי את אחיזתי, שלא תזוז.
פנים גופה אחז בבסיס אברי בכוח רב, ושאריות הזרמים המשיכו
להדהד בגופי.
היא שלחה את ידה אל בין רגליה ולפי תנועות זרועה הבנתי שהיא
מטפלת בעצמה בתנועות מעגליות קטנות. לחץ גופה שמר על אברי
המלא.  אנחותיה המתגברות, כמו גם המצב כולו, בו שנינו ערומים
בשטח פתוח, ברכינו בחול החמים ורוח קלילה ונעימה מלטפת את
גופינו העירו אותי מחדש לזיקפה מלאה.
היא הגיבה בנהמת שביעות רצון, והחלה שוב לעלות ולרדת על גופי,
ידה עדיין בין רגליה, מדי פעם אני חש את אצבעותיה מטיילות
סביבי, דוחקות,  מועכות...
השענתי את גופי לאחור, מקשית את אגני לעברה ביציבות.  היא
המשיכה לעלות ולרדת, משעינה את כתפה על גלגל ההגה לייצוב,  ידה
ממשיכה לחפון ולדחוק, והיא מגבירה את הקצב כשאני בקושי מחזיק
מעמד תחת החבטות העזות שגופה חבט בגופי,  עוד פעם ועוד פעם,
אני עוד שניה מתמוטט מתחתיה, והנה היא אוספת את רגליה זו לזו
עוצרת באחת וכל גופה מזדעזע בעצמה, עוד ועוד...

עכשיו זו לא היתה זיקפה מאולצת,  שוב הייתי על סף שיא, אבל היא
לא איפשרה לי לזוז בתוכה.
"אני לא יכולה יותר!"  היא נאקה, עוצרת בי ביד שנשלחה לאחור.
"תני לי לגמור, תעשי טובה, אני על הסף..."
היא התרוממה ממני, אברי נחלץ מגופה בקול מציצה עסיסי, נוזלי
הגוף המעורבבים שלנו ניגרים על מבושי וירכי.
"תנסה כאן" היא המשיכה לקבור את פניה בריפוד המושב, ידה צצה לי
פתאום מבין רגליה, אצבע מצביעה אל פי הטבעת הפרוש לפני כפרח
בשיא פריחתו.
אני אנסה, בטח שאני אנסה.  מזמן לא הוזמנתי לשער האחורי הזה.
כיוונתי את האיבר הרטוב למרכז החור הפתח והתחלתי להדחק לתוכו.
זה היה מטריף.  הפתח הצר מתח ולחץ על ראשו של אברי, ואיך
שכיפתו פילסה את דרכה מעברו וצווארו נדחק אחריה, פרצתי בתוכה,
מתיז את שאריות לשדי, שרירי אחוריה לוחצים על צוואר אברי,
מצרים ומגבילים את הזרימה, מאריכים ומעצימים את עוצמת הנאתי.

רק אחרי שנרגעתי קצת, עדיין דחוק רבע דרך באחוריה, חשתי שידה
עדיין עסוקה בין רגליה, משפשפת, מעגלת...
אבל עכשיו אני לא יכולתי, ונחלצתי ממנה, נשכב כולי על הגב בחול
החם, מהרהר במזלי הטוב ומתחיל לתכנן את חילוץ הסובארו.