כשהייתי צעיר והרפתקן, נהגתי לערוך מסעות ארוכים יחסית על
הווספה הותיקה והנאמנה שלי.  לרוב לחופי ים מרוחקים ומבודדים.
אהבתי את תחושת החופש שבנסיעה הארוכה באוויר הפתוח, את האפשרות
לפשוט את כל בגדי בחופים הריקים...  מתח אירוטי רב היה נבנה בי
מעצם היותי עירום על החוף, מהמחשבה מה אני מתכנן ואיך, לעשות
איתו בהמשך, מהצורך להימנע מגילויים חיצוניים של מה שהתרחש
בגופי...
כיוון שהייתי עצמאי, יכולתי לערוך מסעות כאלה בימי עבודה
רגילים, כך שברוב המקרים מצאתי את עצמי לבד על חוף נרחב (אני
מדבר על ימים טרום תקופת רכבי השטח למיניהם).

בסיום גיחה כזו לחוף פלמחים, חזרתי לווספה ומצאתי שמישהו פשוט
גנב לי את שלושת הגלגלים (לווספה היה גלגל ספר,למי שלא יודע)!
הווספה שכבה, מבויישת וחסרת תועלת בקצה החניה, ואני מקורקע,
עניין של כמה קילומטרים טובים עד לכביש הראשי.

כבר התחלתי לחשוב על צעידה ארוכה, כאשר אזני זיהו רעש מוכר של
ווספה מתקרבת.  המתנתי בתקווה, ואכן, איך שהווספה נכנסה למגרש
החנייה ורוכבה קלט את מצבי הוא פנה ישירות לעברי.  אז כבר
הבחנתי שמדובר ברוכבת ולא רוכב.    שמלה פרחונית התבדרה סביב
רגליה. דבר נדיר, בחורות על ווספה.  זה לא כמו הקטנועים
האוטומאטיים של היום, שכל אחת יכולה.  בווספה של פעם היו
הילוכים מעצבנים, היא היתה מלכלכת למדי... בנות, אם כבר, רכבו
על טוסטוס. רק הנחושות והמעיזות יותר בבנות רכבו על ווספה
ממש.
וזו אפילו לא "בחורה", אלא אישה, שמהמעט שהצלחתי לראות נראתה
לי אז, מבוגרת משהו.  היא נשארה לשבת על הווספה, אפילו לא
הסירה את הקסדה השלמה, כך שלא יכולתי לראות כמעט כלום, למעט
זוג עיניים שחורות ויוקדות וקווי מתאר נשיים למדי של גוף
עגלגל.
"על הפנים, אה?" לרוכב ווספה אחר לא צריך להסביר הרבה מצב
כזה.
"תוכלי להוציא אותי מכאן?"
התשובה התעכבה מעט, עיניה בחנו את פני זמן מה ואחר סקרו את
גופי ברפרוף.  
"עד לצומת יעזור לך?"
כל דבר יעזור.  עדיין לא החלטתי מה אני עושה עם הווספה שלי,
אבל לצאת מכאן אני חייב. לקחתי בחיפזון את השקית עם הבגדים,
חבשתי את הקסדה שלי, ובקושי רב, בגלל ארגז השליחים הגדול שהיה
מורכב לה על הסבל, התיישבתי מאחוריה.
בתנועה יד מיומנת היא כיוונה את ידי לאחוז במתניה כאילו להבטיח
שלא יהיו אי הבנות.  פעם ראשונה בחיים אני יושב על ווספה ולא
נוהג בה, שלא לדבר על זה שבחורה מרכיבה אותי!
אבל איך שהיא זזה מהמקום היה ברור שהיא רוכבת טובה.  ראיתי
שהיא מתכננת מראש את דרכה בינות לבורות הרבים בכביש המשובש,
מאיצה בכל הילוך בנחישות...
שמלתה התבדרה סביב רגלי החשופות... פתאום תפסתי שאני עדיין
בתחתונים!  אמנם הם נראים כמו בגד ים לכל דבר, אבל המכנסיים
שלי מקופלים בשקית, ופנים ירכי חובק - רוצה או לא - את אחורי
גופה וצידי ירכיה שנתפחסו מהישיבה על המושב הצר יחסית.
ולא רק.  כשיושבים מאחור ולא נוהגים מתפנים לחוש תחושות שבמצב
הרגיל לא חשתי מעולם.  מנוע הווספה המיושן מעביר בסל"ד מסוים
רטט מתמשך שלא סתם עבר לגופי, אלא דרך אשכי ובסיס אברי שנחו,
במגע כמעט ישיר על ריפוד המושב.
הרגשתי את המתח להתנקז בזרמים פועמים לשיפולי בטני. בפעימות
המוכרות התחיל אברי להתמלא לאט לאט, שואף להתיישר ולהרים את
ראשו.
ממש לא נעים. ניסיתי להתרחק לאחור, אבל הארגז היה ממש צמוד
לגבי. הורדתי את עיני לבחון את המצב, ומראה תפיחת אחוריה
הרוטטים, נוגעים-לא נוגעים בפנים ירכי רק העצימה את הריגוש,
שלא לדבר על הניסיון הנואש לחסום - במחשבה - את המשך התפתחות
העניינים!
יש משהו במצב בו הריגוש אסור שדווקא מחדד ומחזק אותו.  שום דבר
לא עזר.  הפעימות המשיכו והבליטה הלכה ותפחה, מותחת את
התחתונים הצידה בבוטות.
הווספה המשיכה לנוע באותו סל"ד מסעיר, מין זימזום פיזי חודרני.
חשבתי לבקש ממנה לשנות קצת את מהירות הנסיעה, אבל לך תסביר
בקשה כזו כאשר המהירות היא סבירה לחלוטין!
ניסיתי שוב לנוע לאחור.  עכשיו כבר לא יכולתי להישמר ממגע.  מה
היא תעשה? כבר חשבתי לנסות להתנצל, אלא שאז בדיוק היא הרכינה
את פלג גופה העליון לפנים... (מושכת בכך אותי אחריה),  דוחקת
בו-זמנית את אחוריה לאחור בתנועה שאין ספק לגביה!
כל זה תוך כדי המשכת הנסיעה באותה מהירות, מבלי לומר מילה,
מבלי להסב את פניה... כאילו כלום לא קורה.  
הורדתי יד זהירה ממותן לירך, וחוסר התגובה הרשה להמשיך.  מצאתי
את שובל שמלתה וחזרתי ועליתי מתחתיו במעלה השוק, חופן קיבורת
שרירים קמורה, ממשיך לאורך ירך רכה וחמימה.  תנועת פיסוק קלה
שבקלות הזמינה את אצבעותיי לנקודת המפגש. דרך בגד ים לא
מרגישים הרבה, אבל היה שם חמים ונעים.  כאשר ניסיתי להחדיר
אצבע מתחת לגומי נרמזתי בתנועת הידוק להימנע.
היא האטה והורידה שני הילוכים, ועכשיו אנחנו מתקדמים שוב בסל"ד
המזמזם ההוא, במהירות שבדיוק הספיקה שלא ניפול.
העברתי אצבע עדינה ממש על קו האמצע, משיפולי הבטן ועד למקום בו
נילחץ גופה למושב, הלוך וחזור, פעם ציפורן שורטת, פעם כרית
מלטפת.  ניסיתי ללחוץ מעט פנימה דרך הבד הסינטטי ושוב נרמזתי
שלא.  יכולתי להרגיש בבירור כיצד היא שומרת על סיבובי המנוע
המתאימים, כיצד היא מטה את גופה כך שיותר ממנו יהיה במגע עם
המושב המזמזם...
שלחתי לרגע את השמאלית וחילצתי את אברי מתוך התחתונים למצבו
הטבעי, בסיסו נח בחלקו העליון של חריץ אחוריה.  האם היא
מתכוונת שאני אגמור ככה?  לא היה חסר הרבה..
ואם מישהו יראה?  בכל זאת עוברות פה ושם מכוניות...
כשהגענו לגשר של הכביש המהיר היא מצאה מקום מתאים ועשתה פניית
פרסה.  בקיצור ממשיכים.
באיזשהו מקום שם יש דרך עפר שנכנסת ימינה לתוך חורשת
אקליפטוסים  סבוכה.  לחצתי על ירכה והצבעתי  איכשהו, מתחת
לשמלה, לעברה.


היא הנהנה בתוך הקסדה ופנתה לדרך העפר, שהייתה מהודקת מספיק
כדי לאפשר לווספה להמשיך ביציבות.
"אולי נעצור?" צעקתי לאחורי הקסדה שלה.
לפי תנועות הקסדה שלפני הבנתי שהיא מחפשת פינה מוסתרת יותר.
עדיין לא ידעתי מה בדיוק מצפה לי, אבל היה ברור שמצפה.
היא עצרה, ועדיין מבלי את פניה, הרימה את אחוריה מהמושב כשהיא
מחזיקה את הווספה ביציבות בין רגליה.  גם אני הורדתי את רגלי
ושלחתי - עכשיו כבר את שתי ידי, אל מתחת לשמלתה, מושך בקדחתנות
את חלקו התחתון של בגד הים שלה למטה עד כמה שניתן -  וזה לא
היה הרבה.
ברווח הקטן שנוצר בין חריץ אחוריה הדשנים וחלקו העליון של בגד
הים, הוזמתי להשתחל.  לא רק שזה לא היה פשוט, לכוון את האבר
המרוגש הישר לפנים, בניגוד לנטייתו המתוחה לשמיים, היא, בדיוק
ברגע הקריטי יישרה את גווה כך שבמקום לחדור פנימה, הוא פילס לו
את דרכו הלאה לפנים מתחתיה, נלחץ כלפי מעלה בכוח על ידי הגומי
המתוח של בגד הים שלה. השילוב של לחץ חזק כזה על הבסיס והעדר
מגע כל שהוא עם האזור הכי רגיש (החיבור בין הכיפה לגוף האיבר,
בחזיתו), השאיר אותי בשיא הריגוש - אבל לא יותר.  אי אפשר
לגמור ככה.  היא הניעה את אגנה לפנים ולאחור בתנועות מדודות,
עוד ועוד, ואז עצרה לרגע... האם הרגשתי איזה הזדעזעות של גופה?
לא ברור.
ביקשתי ברמיזת יד לסלק את בגד הים.  היא נשלפה ממני, הרימה רגל
ואני משכתי צד אחד למטה ובתנועה מסובכת למדי חילצתי אותו מעבר
לכף רגלה.
אחזתי בשתי ידי מושך אותה לרדת לאחור כך שאברי יחדור לתוכה,
מתפלל שלא אגמור מייד כשאחוש בגופה, אבל היא רק ירדה לכדי מגע
עם הכיפה, שפתיה הרטובות והחמות עוטפות אותה במגע עדין וקליל.
איך היא מסוגלת להתאפק?
ניסיתי להרים את אגני, להיכנס קצת יותר, אבל היא התרחקה מעט
וחזרה וירדה למגע קליל ושוב ושוב, נגיעה, התרחקות, נגיעה,
התרחקות, אחוריה מלטפים קלות בכל פעם את בטני...  הכל קורה
מתחת לשמלה, למסתכל מהצד היה קשה לנחש את המתרחש בינינו.
ויתרתי על כל ניסיון לנוע.  החזקתי את גופי ביציבות, מאפשר לה
לקבוע את הקצב והעוצמה... ואז, בלי כל אזהרה, התיישבה עלי בכל
כובד משקלה, אברי נבלע בתוכה עד בסיסו באחת, והיא מהדקת את
רגליה זו לזו, נואקת ומתנשפת, מזדעזעת בכל גופה.  
וכל אותו הזמן מטרטר מנוע הווספה מתחתינו בסיבובי סרק חלושים.
אם הייתה עולה ויורדת עוד פעם גם אני הייתי גומר, אבל היא לא
זזה, ואברי הנוקשה נשאר נעוץ בתוכה, מפרכס, מחפש פורקן...
העברתי את שתי ידי אל מתחת לאחוריה, רומז לה שתתרומם, מקווה
שתחזור ותרד, שתכנס לקצב שלי. היא אכן התרוממה, נחלצה מעלי
לגמרי, וירדה בחזרה שוב כשאברי הדרוך נלחץ בין שפתיה הרטובות
וריפוד הסקי המחוספס של המושב.
שמעתי את הנקישה המוכרת של שילוב ההילוך הראשון, והיא התחילה
לנסוע, מביאה שוב את הסל"ד של הווספה לתחום המזמזם.
עד אז עדיין לא ידעתי מה זה ויברטור ומה הוא יכול לעולל לגוף
המרוגש.  העולם מסביב נעלם בערפל הזוי.  כל גופי זרם לכיוון
אחד ויחיד, פורץ ופולט, מזדעזע ומצטמרר...
היא עצרה שוב את הווספה, נשארת  בגבה אלי, מרחיקה ביד נחפזת את
בד השמלה מהשלולית החמימה שבין רגליה, מחככת בשקיקה את גופה
הרטוב לאורך אברי ההולך ונעלם.
שלחתי את ידי הימנית לידית הגז, מבקש לקבל שליטה, בשעה שאצבעות
יד שמאל מצאו את דרכם לנקודת החיבור שלנו, חודרות ומוצאות את
קצה אברי בין השפתיים הדשנות שלה, בטני נלחצת אל אחוריה.
האצתי בהדרגה במנוע (אנחנו בעמידה למי ששכח) עד שהגעתי לס ל"ד
הנכון.
אברי החל להתמלא ולהתקשות מחדש. ניסיתי לנוע מתחתיה, אבל אי
אפשר היה. רק היא יכלה לנוע.  והיא עשתה את זה.  מחליקה עלי
לפנים ולאחור, מתקדמת עד קצה המושב וחוזרת ומקרבת את אחוריה
לבטני.  הסיטואציה, הרטט והליטוף החמים עשו את שלהם, ושוב
התפרצתי מרגיש כיצד כל גופי נשאב וניתז החוצה בעוצמה.
היא המשיכה לנוע עלי, סוחטת אותי עד לטיפה האחרונה.
חיבקתי את מתניה בתודה ותהיתי מה עושים עכשיו.