כשאתה אוהב מישהו אתה נותן הכל בשבילו.

אתה אוהב אותו ללא גבול ומצפה לאותו דבר ממנו.

אתה מצפה לא להיפגע...

גם אני ככה.

כשאני אוהבת מישהו (לא רק חבר אלא גם חברות וידידים) אני נותנת
להם הכל.
אני יקריב את עצמי בשבילם, אני אתן להם כסף גם כשלי אין, את
המנת אוכל האחרונה שיש בעולם אני ייתן להם ולא יאכל, אני יגן
עליהם מכל אחד ובקיצור אני ייתן את הכל בשבילם.
ומה הם יעשו?
הם לא יקריבו בשבילי כלום, הם לא ייתנו לי שום דבר, הם לא יגנו
עליי.
הם ייזכרו בי רק כשהם יצטרכו משהו.
עכשיו כשאני חושבת על זה הבנתי שמעטים האנשים שבעצם יאהבו אותי
באותה דרך שאני אוהבת אותם, שיהיו שם בשבילי מתי שאני אצטרך
ושלא ייזכרו בי כשהם צריכים משהו.
לי כבר נמאס!!!
נמאס לי לתת לכן הכל ולצפות שאתן תעשו בשבילי אותו הדבר ואז
לגלות שאתן לא, נמאס לי לאהוב אותכן בלי סוף ואז לגלות שאתן לא
אוהבות אותי, נמאס לי מהדרך שאתן שופטות אותי, מסתכלות עליי,
חוקרות כל תנועה שלי וכל מילה שלי, אני מסתכלת עליכן בעין
אוהבת ואתן בעין שופטת, נמאס לי להיפגע כל הזמן!!!
נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מסיימת את המונולוג הזה בהבטחה.
אני מבטיחה לעצמי שאני בחיים אבל בחיים לא נותנת לעצמי
להיפגע מ"חברות" עוד פעם.
אני למדתי את הטעות שלי, אני לא אסמוך על אף אחת יותר.
אני בחיים לא סומכת יותר על אף אחת!
ואני לא אתן מעצמי הכל בשביל מישהי ואז בסוף לא לקבל כלום.
אני מבטיחה לעצמי עכשיו שבחיים אני לא נפגעת יותר ממכן!