דברים שרציתי לומר. דברים שרציתי להגיד לך. עוברת בי צמרמורת
כאשר אני חושבת כל מה שיש לומר, אבל כל מה שיוצא זה מילים
טיפשיות כמו אבטיח. לא שאני מזלזלת באבטיח, חלילה וחס, חלק
מחבריי הטובים ביותר יכולים להחשיב את האבטיח כפרי האהוב
עליהם. או שזה ירק בכלל. אבל אני לא חושבת שזה חשוב. אתה יודע
משהו? נעליים... ואפרסק ושולחן! וכל אלה ואני שרועה פה ואני
עצובה כמו תמיד שכאני חושבת עלייך ואין לי מה להגיד, כמו תמיד.

רציתי לומר כל כך הרבה דברים. על איך שהשתניתי ועל איך שהכול
גדל כבר, למרות שאני יודעת שזה בטח הדבר האחרון שאתה רוצה
לשמוע ובכלל, גם אני לא הייתי רוצה לשמוע על איך גדל העשב
בתקופה האחרונה בלעדי. אז אני מבינה אותך. אולי רק הפעם אני
באמת מבינה אותך, או אולי זה עוד חלק מתוך קנוניה גדולה נגדי,
שרוצה להראות איזה בנאדם עקשן אני , ולו רק הייתי מוותרת קצת,
דברים היו משתנים. אבל לפעמים גם חוסר גאוותנות מובילה לדברים
רעים ולא רק צניעות משוועת בתוך עטיפה מצועצעת של ילד קטן בן
8.  אותיות נכנסות לטור באופן מכני ולמילים באמת אין משמעות
אמיתית, כמו שאתה אומר, ולכל דבר צריך להכניס את הנשמה
האמיתית, כדי להביא לשלווה אמיתית ולו רק הייתי יודעת שהגעת
לשלווה אמיתית, הייתי מפסיקה ואפילו הייתי עושה כמוך.
אני רוצה לדבר אתך, ולו רק להזרים לך מילים פשוטות שאין להן
שום משמעות כמו יד או כביש או דם, אבל כבר אי אפשר לחלחל מילים
טיפשיות כאלה אל תוך תוכך. אבל אם הייתי מצליחה לתאר את אותה
הרגשה בלי צבעי גואש ובלי עטים ואבנים, אולי הייתי מצליחה
להגיע אלייך, אבל אני לא יודעת לפתוח את עצמי בפני זרים.
ולפעמים האני זה הזר הגמור ביותר. ואולי אני צריכה להגיד לעצמי
כמה מילים. אולי אני צריכה להכות את עצמי עם מילים כמו ליברציה
ואינטרפרטציה. אולי אם אני רק אוכל להוציא אותך מן הבאר עם
אותן מילים. חפרת לעצמך באר ששואבת מים, אבל אתה טובע בתוכה.
אתה נמס ושוקע ורואה את כל החיים שלך מולך, כמו בכל הסרטים
האלה, בלי שום כוונה אמיתית. ואתה יודע שהכול שקר ושאין שום
סיכוי שאי פעם תוכל לאזן הכול כמו שהיה בהתחלה. ואני לבושה
במיטב בגדיי, מביטה באותו נוף שלא משתנה אף פעם, עטופה בהילה
לבנה של קדושה מדומה, שקניתי מתישהו כשהייתי אבודה והם זורקים
עליי אבנים אבל מתוך כל זה אני רוצה להגיע אלייך. אלייך ואל כל
העולם. אולי מתוך ניסיון פייסני אחרון עם העולם ועם המציאות
וכדי להכניס לפה איזה קטע קומי אני אספר על הפעם שהעיניים שלי
נעצמו פעם ולא ראיתי מה שאני כותבת וכתבתי לעצמי מכתב להתראות.
או אולי זה לא קטע קומי. טעות.
אני זוכרת את כל מה שהיה, ואת כל מה שאמרת. את הכול: כל משפט,
כל הברה, כל מבט שבור ואפרורי.
"אתה רוצה לרדת?" שאלתי ובהיתי  בו לשנייה ואז אני החזרתי את
ראשי לאותו מקום שהיה במשך השעה האחרונה. היד שלי כבר התרטבה
לגמרי מלחות האוויר והעור של היד שלו והציפורן שלי התחילה
לגלות סימני עייפות. הוא לא ענה. "כי... באמת כבר נהיה מאוחר
ואולי ... "
 "את רוצה, תלכי. אני לא מכריח אותך להישאר. אני
אפילו אעזוב לך את היד. הנה, אני עוזב." הקול נשמע יותר ויותר
קוסם, מושך ומפתה, רוח הקומה ה13 גרמה לרגע של שתיקה ומבוכה
ואז הוא הסיט את המבט. אבל היד לא נעזבה. הציפורניים שלו נתקעו
אפילו עמוק יותר בתוך כף היד שלי, שנדמה שהפכה להיות יותר
כחולה בכל רגע נתון, כמעט כמו צבע החולצה שלי. היא נשארה באותה
מידה אפילו שגדלתי, ובאותו צבע, למרות שבכיתי בה בערך בכל יום
בשבוע מאז שקיבלתי אותה. דרך חריץ קטנטן בשערי המונף יכולתי
לראות עננים בדמויות של בני משפחה מאוכזבים.
באמת לא יכולתי לראות שום דבר מעבר לפנים שלי. וזה כל מה
שרציתי להגיד, כי  אפשר להגיד אבטיחים רק מספר מסוים של פעמים
ואי אפשר לעוף, לא משנה כמה תבטיח. לא ראיתי את הסף וצללתי
מטה. והיד שחררה אותי והסימן הכחול החלים בגובה של 13 קומות
והדם שלי התמוסס במרחק של 13 קומות על קווצת השיער החוסמת ואתה
נותרת לעמוד. כי נשארת לספור עננים בשמיים, שהתחילו להיראות
כמו אימא שלי, שצועקת כבר שמאוחר וצריך להגיע הביתה. ואני
צועקת בפנים, אפילו שמתי . שולחן. כן, שולחן. ואולי הכול היה
לטובה כי גאוותנות אינה מותירה כל ברירה וכל הגאה סופו למות.
אולי היית אני ואולי היית שחקן משנה בעלילה,  ובסופו של דבר
אולי תישכח.
דברים שרציתי לומר, כמו עץ ומטבע ודם, לא מתוך כעס ולא מתוך
כאב אלא מתוך סימפאטיה סתמית של מת -שלא- במלחמה. בוא נקרא לזה
"אינטרפרטציה של הנבואה בעננים".