אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי ככה והתמכרתי לי להרגשה החזקה הזו
שאפפה אותי... כמו משהו ניפלא ששלחו לי מלמעלה כפיצוי על תקופה
מחורבנת.
אמא הייתה באמצע פגישת עסקים בסלון עם השותפה שלה ועוד מישהו
חדש. אני ישבתי במטבח, שתיתי לימונדה ולמדתי איך מבזבזים את
הזמן על לימוד תהליך שיכפול הDNA בגרעין התא.
היה זה יום נחמד ורגיל שכזה בלי איזה משהו שמאיים לקרות. שאר
הלימונדה המתינה במקרר, הבוחן חיכה לי למחרת בבצפר ואמא כרגיל
הייתה עסוקה עם העסק שלה.
וה היה טוב, ממש טוב להרגיש את זה... משהו מרענן...
ניסיתי שוב ושוב להתרכז בחומר שאני צריכה ללמוד אבל סלילי הDNA
התחילו לרקוד במעגלים, לשיר ולצחוק ונורא התחשק לי להצטרף
אליהם.
בהיתי הלאה עד שהחפצים שהתמקדתי בהם הפכו לצורות חסרות משמעות,
הקול של אמא מדברת בהתלהבות מהדהד לי בראש וספר הביולוגיה הפך
למן קובץ אותיות וציורים לא מוסבר.
הכל ניראה כל כך יפה וקליל פתאום- הלימונדה המתוקה, החומר
המעניין לבוחן והחוכמה שנזלה מאמא כשדיברה והסבירה על השיטה
המופלאה שלה, משתמשת בכושר שיכנוע מצויין. הכל היה כל כך שונה
מבדרך כלל.
הרגשתי איך זה מחלחל בי לאט לאט, מתפשט בליטוף בכל הגוף.
זה היה משהו רחוק, רחוק מאוד. נידמה לי שכשהייתי קטנה היה לי
המון כזה, כמה שרק רציתי אבל עכשיו זה מוזר אפילו לומר את
המילה הזו, אושר, ושתשמע מציאותית.
זה כניראה מה שחוויתי, אושר. והחיוך שהיה מומסמר לי לפרצוף
והעיניים שניתקו אותי לרגע מהמציאות ופעימות הלב שהצלחתי לחוש,
כל אלה יעידו על כך.
זה כמו לעלות על רכבת הרים בפעם הראשונה, כשפחד נמהל בכיף,
ולהרגיש את הבטן מתהפכת והדגדוג המדאיג/נעים הזה, ולרגע שוכחים
כמה הידיים דביקות מצמר גפן מתוק ומתמכרים להרגשה המעורבת הזו.

ישבתי שם במטבח וכל דאגה ומחשבה רעה הוסרה ממני. שכחתי מהבוחן
בביולוגיה, מהגעגועים לאבא שבחו"ל, מהבגרויות שבדרך, מהגיוס
שיגיע מתישהו, מהחיפושים אחר עבודה למימון שיעורי הנהיגה,
מהבעיות שלי עם עצמי ומהבעיות שלי איתו...
תשמעו... התקופה האחרונה גם ככה לא הייתה משהו...
בעיקרון אפשר לסכם את הכל ב"נמאס לי!" באמת נימאס היה לי לבכות
בכל יום מחדש ולא ללמוד את הלקח. נימאס היה לי להרגיש חסרת
אונים מול המצב שאליו הגעתי. ואני לא מתכוונת להסביר בדיוק על
מה אני מדברת כי אני בטוחה שכולם חווים לפעמים כזו תקופה של
"נמאס".

וזהו זה, ברגע הראשון שנזכרתי שאני קצת לחוצה לסיים ללמוד כבר,
הכל התמוגג וחזרתי, נחתתי בחזרה. זה עבר, טלטל אותי, השאיר בי
טעם מתוק והלך לקרות למישהו אחר.
אמא המשיכה לדבר על המוצרים המצויינים שלה ואני חזרתי ללימונדה
ולתהליך שכפול הDNA בגרעין התא.
אחרי שסיימתי ללמוד או ככה לפחות שכנעתי את עצמי, הלכתי לחדר,
שמתי את הידסק של Tool שקיבלתי ליומולדת וחזרתי לשקוע
במחשבות.
זה כל כך מצחיק שמחשבות הן אחת הפעולות הבלתי נשלטות אצלנו
ובכל זאת יש בכוחן לעוות את המציאות ולהביא להרס.

"...clutch it like a cornerstone otherwise it all comes
down"
אני חושבת שבפזמון נרדמתי...

בימים שלאחר מכן כניראה שמאוד התגעגעתי לאותה ההרגשה שאפפה
אותי באותו היום. אך השיגרה גברה על כל מכשול ודבקה בי שוב.
מיותר לציין שזה כלל חזרה להתקפות ה"נמאס לי".
חזרתי למחשבות וללחץ מבחנים, ולדמעות שאף פעם לא חישבנו מתי
לזלוג. חזרתי לבלות איתו, עם חברים.  והקשבתי לאמא בעוד פגישות
עסקים, רק שבהדרגה עשה רושם שהיו מוצלחות פחות ופחות. בבוחן
קיבלתי ציון לא סימפטי, והלימונדה? הלימונדה כבר התקלקלה
במקרר...